יוספיקו צִ'יקוֹ היה החבר הצעיר ביותר של הורי, כינויו לא בא לו בשל גודל גופו אלא בשל גילו. כשפלשו הגרמנים לסלוניקי היה יוספיקו בן חמש עשרה וחצי. הוא היה גבוה ורחב,והגרמנים חשבו שהוא מבוגר מגילו, לא שלחו אותו לתאי הגזים עם חבריו, אלא צרפוהו אל חבורת הגברים הצעירים שנועדו לעבודה. אלה אימצו אותו מיד אל חיקם, כינו אותו בשם"צ'יקו", ועזרו לו ככל יכולתם. יותר מכולם עזר לו זקן החבורה, סמי, שהיה מבוגר ממנו בכתריסר שנים, והרגיש עצמו המבוגר האחראי.
אחרי המלחמה, כאשר החברה עלו לישראל, דאג סמי לצרף את יוספיקו צ'יקו אל קבוצת הסבלים שעבדו בחברת "אמקור", ותפקידם לשאת על גבם את הפריז'ידרים הכבדים במעלה המדרגות אל בתי הלקוחות.
" אתה חזק, אתה תסתדר" אמר סמי ליוספיקו.
ואכן זה האחרון הוכיח עצמו כעובד חרוץ ומהר מאוד הפך להיות מקצוען בתחום. בהטלה מיומנת אחת היה משליך על גבו את רצועת הכריות המפרידה בין גב למקרר, וזו הייתה נוחתת במקומה המדויק. במבט אחד מהיר היה אומד היכן בדיוק עליו לעמוד לפני המקרר כדי לשמור על שיווי משקל, מעמיס, מתכופף, קורא "הַיְידֵה" בקול רם שיגיע לאזני השולייה שצועד אחריו שהכל בסדר, ומתחיל לעלות בגרם המדרגות, לאט, בזהירות. לא כמו מספר סבלים אחרים, עליהם סיפר יוספיקו לסמי בשיחותיהם השבועיות שהיו ממהרים לסיים ולפרוק את המשא הכבד, ואי פה אי שם התקרבו מדי לקיר והפריז'ידר שעל גבם נחבט, ולעתים עקב כך היו בעלי הבתים הכועסים פונים לאמקור בתלונה ובבקשת פיצויים מביישת.
בתגובה לסיפורים אלו נהג סמי לומר ליוספיקו "אָקָאבִידָטֵה" (היזהר) אוהב, כּאמוֹר אב לבנו, אבל ליוספיקו צ'יקו לא קרתה מעולם תקלה כזו. היפוכו של דבר, יצא שימעו כמומחה בתחום, עד כדי כך שכאשר הוטל על הסבלים לשאת מקרר אל דירה שחדר המדרגות שלה צר במיוחד, או אז היו קוראים ליוספיקו צ'יקו לעזרה, ורק הוא הצליח " טוֹמָאר לוֹס סיבובים, סִין טוֹקָאר אֵל קיר."(לקחת את הסיבובים בלי לגעת בקיר) כמו שהתרברב באזני סמי.
אבל "לא לעולם חוסן" אחרי מספר שנים של עבודה מאומצת פקע מיתר בכלי המיומן. באחד הימים כאשר התכופף יוספיקו והעמיס על גבו מקרר כבד במיוחד, הרגיש לפתע כאב עז בגבו, וחולשה נוראה פשטה מצווארו ועד כפות רגליו. צעק לעוזרו "אַפֵרָה!" (תְפוס) וזה הבין מיד, הושיט זרועותיו במהירות, ופרק את המקרר מעל גבו. יוספיקו הכואב הוסע מיד לחדר מיון, שם התברר שיש לו פריצת דיסק חמורה, והוא קיבל משככי כאבים והוסע אל ביתו.
יוספיקו נאלץ לשהות בביתו מספר שבועות, וגרוע מכל, האורטופד אסר עליו לחזור לעבודתו כסבל.
"אסור לך להרים דברים כבדים", פסק הרופא, "הגב שלך במצב גרוע".
"מה אעשה, ממה אתפרנס?" שאל יוספיקו את סמי באחת משיחות הטלפון הליליות שלהם.
"אתה יכול כבר לקום ולעבוד?" שאל סמי.
"הרופא אמר שמשבוע הבא אני יכול לעבוד בעבודה קלה".
סמי והחברה החלו לחפש "עבודה קלה" עבור יוספיקו צ'יקו אבל לא מצאו.
סמי חש שמצב רוחו של יוספיקו הלך והתדכדך. ליוספיקו לא הייתה סבלנות לדיבורים, והשיחות ביניהם התקצרו והתרחקו זו מזו.
אחרי כשבועיים של שתיקה התקשר סמי אל יוספיקו להודיע לו שהוא מוזמן לברית של הבן של דויקו,
ולדרוש בשלומו.
" איך הגב? פּואידֵיס קַאמִינָאר?"(אתה יכול ללכת?) שאל אותו בזהירות.
"סִי" (כן) ענה יוספיקו. "יָה פּואידוֹ.(אני יכול) "
" קוּאלוֹ אֵיסְטָאס אַזְיֵינְדוֹ?" (מה אתה עושה?) התעניין סמי.
" התחלתי אַמִיזוּרָאר לָאס קָאיֵיס" (למדוד את הרחובות, בלאדינו פירוש הביטוי בהשאלה הוא "להתבטל").
ליבו של סמי נחמץ למשמע התשובה. הודיע ליוספיקו על הברית יום שעה מקום, וסיים באנחה
וב"פַּאסֵנְסְיָה, סֵי בָה אַזֵיר בּוּאֵנוֹ".(סבלנות, יהיה טוב)
יוספיקו שאל "החברה מביאים לברית מתנה משותפת?"
"כן…"גימגם סמי, "אבל …אבל…"
"אבל מה?"
"אני אשלם בשבילך, כשתהיה לך עבודה תחזיר".
"כשתהיה לי עבודה?"
"כן", כשתפסיק אַמִיזוּרָאר לָאס קָאיֵיס (למדוד את הרחובות) ותתחיל לעבוד תחזיר לי".
יוספיקן פרץ בצחוק ואמר לו:" סמי, אֵירְמָאנוֹ מִיוֹ טֵי קֵירוֹ בְּיֵאן, (אחי, אני אוהב אותך) תבוא מחר בבוקר לרחוב מזא"ה"
"לאן?"
"לרחוב מזא"ה ליד בית חולים עין גדי".
"למה?"
"תבוא, תראה".
"באיזו שעה?"
"עשר, אחת עשרה, משהו כזה".
"אתה צריך עזרה?" שאל סמי.
"לא. לא. טוֹדוֹ בּוּאֵינוֹ.(הכל בסדר) תבוא ותראה". נדמה היה לסמי ששמע את קולו של יוספיקו צ'יקו מחויך.
למחרת בבוקר רכב סמי על תלת האופנוע שלו לרחוב מאז"ה. מיד בפנייה לרחוב הבחין בעובד עומד ליד מצלמה גדולה שניצבת על חצובה, והוא מכוון אותה אל המשך הרחוב, שם עמדו פועלים אוחזים מוטות זקופים בידיהם, ואחד מהם נתן להם הוראות ורשם רשימות. כשהתקרב עם רכבו קרא לו אחד הפועלים "סמי!", הלך לקראתו אוחז מטה בידו וחיוך גדול מרוח על פניו. זה היה יוספיקו צ'יקו.
"מה אתה עושה כאן?" שאל סמי.
" אַמִיזוּרַאנְדוֹ לָאס קַאיֵיס (מודד רחובות)" ענה יוספיקו. עבודה קלה, לא?
נהניתי מהסיפור,כמעט מזכיר את הילדות ביפו.