סיפורים שלא שמעתי מאבי

 

 

סיפורים שלא שמעתי מאבי

מאת שרה שלום

 

א.

היו סיפורים שאבי לא סיפר לי מעולם. אמי סיפרה לי אותם. ביניהם הסיפור על כך שאבי יכול היה לא ללכת למחנות….
-מה, באמת אמא?! אני נדהמת, איך זה יכול להיות?! אז למה הוא הלך?!
אמא סיפרה:
אבי התייתם מאביו בילדותו, ומאז עזר לאימו האלמנה בחנות המכולת הזעירה שלהם בשכונה רג'י ורדה בה גרו בסלוניקי . הייתה לו אחות צעירה ממנו , שרה, שני אחים צעירים ממנה סלבטור ואיסאק, והוא ראה עצמו אחראי יחד עם אמו  "טְרָאֵר פָּאן אָה קָאזָה."* מצטטת אמא את אבא.
בשנות הארבעים כאשר האיום הגרמני על יוון הלך והתקרב, אבא שהיה עלם צעיר, חסון וחרוץ רכש לעצמו זהות נוצרית בדויה, ובזהות זו החל לעבוד בנמל. השם שהופיע בתעודותיו היה כריסטוס פאפא משהו שם נוצרי למהדרין.. .אבא היה בטוח במקומו. כמו שהוא סיפר לאמא : "נוֹ טָנִיאַן שׁוּן סִיכּוּי לִתְפוֹס אוֹתִי"*.
הנאצים שפלשו ליוון  הבטיחו ליהודים שהם יועברו להתיישב בקרקוב שבפולין,
והרב קוּרְץ, שהיה רב הקהילה, חיזק את דבריהם, ויצא נגד המפקפקים בכנותם.
אבא חש שעדיף להתרחק מהנאצים ומהבטחותיהם, עדיף לדבוק בזהות הבדויה שרכש לעצמו. גם אמו חשבה כך, וחיזקה אותו בהחלטתו.
במרץ 1943  כאשר הנאצים ריכזו את יהודי  סלוניקי בתחנת הרכבת כדי להסיעם בקרונות, לא היה אבא עימם, הוא צפה בהם מרחוק. אבא ראה את שכניו מתקבצים עם בני משפחותיהם, את דודיו ודודותיו, את החברים עימם גדל ואחיהם והוריהם…וליבו נחמץ. כאשר הבחין באמו המתקרבת לאיטה ואחותו תומכת בה, לא יכול היה עוד לשאת זאת, ורץ להצטרף אליהן.  אמו ראתה אותו ועיניה, כדרכה בראותה אותו, אורו: "סַבִּיקוֹ… סַבִּיקוֹ…" מילמלה את שמו. אבל כעבור רגע התעשתה "דֶה כֶּה וִינִיטֶס?"* גערה בו בקול מלא אהבה,  "דִישִימוּס כֶּה נוֹ וַאס אַ וִינִיר."* אבי שתק. רק חיבק את כתפיה בחום.
שרה אחותו התקרבה אליו והביטה בו ממושכות. אמא שלי לא ידעה לספר מה היה באותו רגע, אולי אבא ניסה לעודד את אחותו , ואמר כדרכו: "וַא אַזֶר בּוּאֶנוֹ ." * ואולי הוא אמר לה כמו שתמיד היה אומר לי כשדאגתי: "נוֹ תֶסְפַּאנְטֶס, יוֹ סְטוֹ אַכִּי"…*
אבל, להבדיל אלף הבדלות, בבית הנוכחות של אבא באמת תמיד עזרה…
ושם?
מהר מאד הפרידו הנאצים את אבא  מאמו, מאחותו , צרפו אותו אל הגברים האחרים, ואבא החל את ימי הישרדותו במחנות…

לימים שמעתי שהיו עוד צעירים יהודיים , כמו אבי, שיכלו להסתתר, או להימלט עם חבריהם אל ההרים שבצפון סלוניקי אבל החליטו להסתכן, ללוות את בני משפחתם, ולדאוג לצרכיהם בנסיעה ואף לאחר מכן….
הו דור סובל וכואב.

 

 

ב.

סיפורים נוספים שלא שמעתי מאבי הם סיפורים על אמו האהובה. זיכרה צרב מדי, כאב מדי. אבל פעם כשראינו בחלון ראווה באלנבי מפת שולחן ענקית עשויה תחרה צחורה, יפיפיה, אבא הביט בה ואמר:
– אמא שלי הייתה סורגת הרבה מפות כאלו.
-ספר, אבא, ספר, ביקשתי. אתה אף פעם לא מספר לי על אמא שלך, ואני כל כך רוצה לדעת. אבא סיפר:
-גדלתי בשכונה ענייה. ברחוב שלי היו בתים קטנים, ובכל בית משפחה גדולה עם כמה ילדים. האמהות עבדו קשה כל היום, בישלו, אפו, ניקו, עשו הכל לבד, לא הייתה עוזרת כמו פה. בסוף היום, בשביל לנוח, כל אישה הייתה מוציאה בַּנְקֵטִיקָה* יושבת מחוץ לבית שלה, ונחה עם החברות שלה.
-ברחוב?
-כן ברחוב, זה היה רחוב צר… איך אומרים?…סימטה. היו רואות אחת את השנייה, ומדברות ושואלות מה בישלת היום? מה עשית? מה חדש? כל אחת ידעה מה הולך אצל השנייה. גם היו מספרות סיפורים, ולפעמים גם שרות.
-שרות ברחוב?
-כן. אבל הן לא ישבו ככה "קוֹן מַאנוֹס קְרוֹזאדַאס"*, אבא משלב ידיים ומדגים לי ישיבה בטלנית. גם כשהן נחו הידיים עשו משהו. לא היה כזה דבר לשבת סתם…
-מה הן עשו כשנחו?
-כל מיני עבודות של יד, רקמו, סרגו, תפרו. אמא שלי הייתה מומחית בתחרה, סרגה מפות, מפיות, בכל מיני גוֹדָלים, ובכל מיני דוגמאות. מָארָבִיָה דֶה אֶל דְיוֹ, אוּנָה דוגמה מָאס אֶרְמוֹזָה דֶה לָה אוֹטְרָה.* אני זוכר את זה עד היום.
-מה עשיתם עם כל כך הרבה מפות ומפיות?
-זה לא היה הכל בשבילנו. היא נתנה מתנות! בכלל, חלק גדול ממה שהיא עשתה היה בשביל אָלֶגְרִיָאס*. כשהיו אָלֶגְרִיָאס כל הנשים עזרו בעבודות שלהן.
-אָלֶגְרִיָאס?
כן. למשל שמעו על כלה שצריכה להתחתן, ואין לה כסף, הנשים היו מחלקות ביניהן את העבודה,  היו מכינות לה יחד אַשוּגָאר*. חלק תופרות סדינים, כיסויים לשמיכות, לכריות… חלק רוקמות את השמות של הזוג הצעיר, אחרות מכינות לבית החדש מפות, מפיות ועוד כל מיני דברים…כשנולד תינוק היו סורגות לו חליפות, כובעים, גרביים…לבר מצווה היו מכינות לכולם כיפות חדשות… חוץ מזה, היו תופרות וסורגות הרבה בגדים ומוסרות ל"ועד הקהילה" כדי שייתן למשפחות עניות.
-זה יפה מה שהן עשו.
-כן. פעם התנהגו ככה. היו אומרים "כל ישראל אֶרְמָאנוֹס"*, את יודעת מה זה אומר?
-כן. למדנו בבית ספר "כל ישראל אחים". אבל תגיד אבא למה האמהות נפגשו ברחוב? למה לא באחד הבתים ?
אבא הסתכל בי במבט שאומר שכמה שאשתדל אני לעולם לא אבין. הוא ענה:
-אמרתי לך, הבתים היו קֵטָנים קֵטָנים, לא היה מקום, ואחרי רגע קט הוסיף:
אבל הקוֹרָאסוֹנֶס*, הלבבות היו רחבים רחבים, היה בהם מקום לכולם.

מלדינו

א.

"טְרָאֵר פָּאן אָה קָאזָה." – להביא לחם לבית

"נוֹ טָנִיאַן שׁוּן סִיכּוּי לִתְפוֹס אוֹתִי"- לא היה להם שום סיכוי לתפוס אותי

"דֶה כֶּה וִינִיטֶס?" –למה באת?

"דִישִימוּס כֶּה נוֹ וַאס אַ וִינִיר." –אמרנו שלא תבוא

"וַא אַזֶר בּוּאֶנוֹ ." – יהיה טוב

"נוֹ תֶסְפַּאנְטֶס, יוֹ סְטוֹ אַכִּי"…-אל תפחדי אני פה

ב.

בַּנְקֵטִיקָה-שרפרף

"קוֹן מַאנוֹס קְרוֹזאדַאס"-בידיים שלובות

מָארָבִיָה דֶה אֶל דְיוֹ, אוּנָה דוגמה מָאס אֶרְמוֹזָה דֶה לָה אוֹטְרָה –

נהדר (מנפלאות האל) דוגמה אחת יותר יפה מהאחרת

אָלֶגְרִיָאס-שמחות

אַשוּגָאר -נדוניה

"כל ישראל אֶרְמָאנוֹס"-כל ישראל אחים

הקוֹרָאסוֹנֶס- הלבבות

 

 

לימים כתבתי שיר זה על פי סיפורו של אבא

 

לְזֵכֶר סָבָתִי שֶׁנִסְפְּתָה בַּשׁוֹאָה

 

 

סַבְתָּא רוֹזָה* שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי/ שֹרה שׁלוֹם

 

יְשׁוּבָה עַל שְׁרַפְרַף פֶּתַח בֵּיתֵךְ,

חַבְּקִינִי סַבְתָּא אֶל בֵּין גַּלֵּי שָׁדַיִךְ,

אַמְּצִי אוֹתִי אֶל לִבֵּך הָרָחָב.

 

 

מַחְלְפוֹת הַזְּמָן רַכּוּתֵךְ

צְחוֹרָה וַאֲוְרִירִית נִשְׁמָתֵךְ

כַּתַּחְרָה שֶׁבֵּין יָדַיִךְ נִרְקֶמֶת

 

 

רִקְמִי בַּתַּחְרָה  אֶת שְׁמֵךְ,

סַבְתָּא רוֹזָה, רִקְמִי יָפְיֵךְ

בִּדְמוּתֵךְ הַפּוֹרַחַת.

 

הֲטִי רֹאשִׁי אֶל שְׂפָתַיִךְ וְנַשְׁקִינִי,

הִתְגָאִי בִּי לִפְנֵי חֲבֵרוֹתַיִךְ הָרוֹקְמוֹת:

"לָה אִיזָ'ה דֶּה סַבִּיקוֹ קֵרִידוֹ."**

 

הֵן יָרִימוּ רֹאש מֵעַל רִקְמוֹתֵיהֶן,

יְחַיְּכוּ אֵלַי גַּם בְּעֵינֵיהֶן,

וְיָשׁוּבוּ לְרִקְמָתָן.

 

וַאֲנִי בּוֹטַחַת בְּאַהֲבָתֵךָ,

נוֹשֵׂאת בְּכוֹתַרְתִּי אֶת אֹדֶם עַלְעָלַיִךְ,

אֵלֵךְ לְדַרְכִּי שְׁלֵמָה, וְאֶחֱזוֹר אֵלַיִךְ.

 

מלדינו

*רוזה=שושנה

**"לה איז'ה דה סביקו קרידו"="הבת של סביקו היקר"

 

היצירה על פי השיר נעשתה ע"י שמחה כהן