אוּנָה מַנְקוֹ טוּ
מאת שרה שלום
בויכוחים בצעירותי לשוני הייתה תמיד נכונה,
להיות זו שאומרת את המילה האחרונה.
לעתים היא עוררה צחוק,
לעיתים מבוכה,
לעתים תגובה רתחנית:
"חוצפנית! שוּבפַּ'ם ענית?!"
אבא היה מעיר לי בלאדינו:
"אוּנָה מַנְקוֹ טוּ! "
כלומר:"תחסירי תשובה אחת! אל תעני יותר!"
אבל אני לא הסכמתי לוותר.
שנים עברו…
עם בעל, ילדים, נכדים
נוצרים לעתים מצבים אתם יודעים…
לעולם לא חסרה לי תשובה לבן משפחה מעצבן,
אבל…
למדתי להיזהר כשמדובר בבת או בבן,
למדתי שיש שיקולים יותר חשובים מניצחון,
ואפילו "חיים ומוות ביד הלשון".
יותר ויותר שמעתי את קול אבא מזיכרון עמוק
"אוּנָה מַנְקוֹ טוּ, אִיזָ'ה" מהדהד מרחוק…
ועם השנים למדתי לשתוק.
אם בשל אהבה,
אם בשל התחשבות,
אם בגלל אכזבה,
ואולי גם קצת עייפות…
היום,
עם איום קורונה מאיים בהידבקות,
ושעות אין סוף בבית, וחוסר סבלנות,
שבה הקריאה והפכה אורחת קבועה באוזניי
"תשתקי! אוּנָה מַנְקוֹ טוּ ודי!!!
ובתוך המגפה, הדאגה, הגעגועים, והאי ודאות,
היא נשמעת פתאום כמו מכרה מהילדות,
שמחזירה אותי בהינף אל בית ההורים,
אל תקופה שונה וימים אחרים.
ואני נרגעת בנשימה עמוקה.
מתוּקה.
שתוּקה.