הָהה-מָן
הידיעה על חברתי הטובה שחלתה בקורונה והובהלה אל בית החולים, החרידה אותי. חץ הצער העמיק עד למקום בו פרצה ממני קריאת צער עתיקה שעברה אלי בדי אן אי מדורות קודמים. אבא, דובר הלאדינו, היה מגיב על ידיעות קשות במילה שיוצאת מעומק הלב, היה נאנח "הָהה-מָן", שתחילתו במלעיל מעוטר בהא ארוכה מהורהרת ופתוחה אל עצב אישי, אל ידיעה רעה, וסופו ב"מָן" הסוגרת על הרגשת חוסר האונים בכאב. להפתעתי, עתה, כעבור שנים שמעתי את עצמי מגיבה בדיוק כך בשל הידיעה הקשה על חברתי.
ואני נזכרת ששמעתי מפי אבא סוגים נוספים של המילה "המן". היה "הָמָן" במלרע, קצר ושמח, שבא בד"כ בכפילות ובנעימה עליזה – "הָמָן הָמָן", וליווה שירים וריקודים. בשנותי הראשונות ליוותה צהלת ה"הָמָן" הזה של אבא רק שירים יווניים, אבל בחלוף הזמן הצטרף גם לשירים שמחים אחרים, עבריים ומזרחיים שמנגינתם מתרוננת וסוחפת, והם מעוררים באבא שמחת חיים, וראויים בעיניו לתוספת המכובדת.
היה גם "הָ-מָאאן". זה שליווה שירים עצובים. בו ההברה האחרונה התארכה עוד ועוד ביגון, ונשאה על גבה את צער השיר, וצער העולם כולו. כמו ה"הָ-מָאאן" שליווה את השיר היווני "אַנִיקְסֵה מָאנָה" על הבן שעזב את הבית בצעירותו, ובשובו אל ביתו כדי למצוא בו את אמו, לא מצאה עוד כי נפטרה אמו בצערה. אבא מביע את יגון העלם ב"הָ-מָאאן" ממושך, ואני איני יכולה לשמוע זאת. כי יגון העלם הוא יגון אבי, ואמי, וכל חבריהם שמצאו עיי חורבות בשובם לבתיהם מן המלחמה . ואני בורחת מדמעות ה"הָ-מָאאן" הזה אל ספרים, אל סיפורים, ואפילו מתנחמת ב"המן" אחר, ישראלי מהבית ספר, מהמגילה, המן הרשע שניצחנו ניצחון גדול, בטעם מתוק של אזנו בפרג או בשוקולד וזכרו מלווה רעשנים גדולים צבעוניים מסתובבים עם צחוקנו.