החנות של ליאון
בביקורי הראשון בארצות הברית לפני כשלושים שנה, כשניכנסתי בפעם הראשונה אל אחת מחנויות האימפריה טויס אר אס, נזכרתי בתחושת החגיגיות, הצבעוניות, הקסם והשפע, שחויתי בילדותי בכניסה לחנות של ליאון. חנות לחומרי כתיבה מול בי"ס ביאליק שברחוב לוינסקי בת"א, חנות שהכל היה בה…והכל מהודר ומפואר…
תמיד היו ילדים בחנות של ליאון. הוא ואשתו עמדו מאחורי הדלפק שצורת האות ריש לו. הוא ממול הכניסה והיא משמאל, והשתדלו לעמוד בקצב הבקשות והשאלות והדרישות. לעתים, בסוף יום לימודים, היה מצטרף אליהם בנם חיים, שהיה בן כיתתי. בכיתה הוא היה חיים בשן תכול העיניים החביב והצחקן, אבל מהרגע בו נכנס לחנות, זרק ילקוטו על הריצפה מאחורי הדלפק, הסתובב ושאל את הילד שמולו "מה בשבילך?" מאותו רגע הפך להיות "חיים של ליאון".
הכניסה שלי לחנותו של ליאון הייתה מלווה תמיד בידיעה שהשפע המהודר הזה אינו מיועד לי. נכנסתי אליו לעתים רחוקות מאד כי ההורים אמרו שאצלו "טוֹדוֹ אֵס מוּי קָארוֹ"(הכל יקר) , ואפשר להשיג מחברות, ועפרונות ומתנות לימי הולדת של חברות במקום יותר זול, למשל אצל "המכשפה" שלידו. למשל בחנות השכונתית הקטנטנה של פייבו וריפצ'ה. אבל זה אף פעם לא היה כמו לקנות אצל ליאון.
המחברות אצל ליאון היו מונחות ישר זו על זו, ונקיות , והיו להן כריכות מקושטות וריח טוב, תמיד עוררו חשק לפתוח אותן ולכתוב בהן דברים יפים. והיו עטים, גם כאלו מחליפי צבעים אדום כחול וירוק, ועפרונות עם מחקים ובלי, וכולם עומדים זקופים בתוך כוסות גבוהות מיוחדות…והיו אצלו גם משחקים בקופסאות קרטון צבעוניות, חדשות, וצעצועים שמציצים מכיסויי צלופן, ואפילו מהתקרה השתלשלו גלגלי ים. אם מישהו רצה לקנות הוא היה מצביע על הגלגל וליאון היה מוריד אותו עם סולם. רק למי שהיה כסף…
הפעם בטויס אר אס שבארה"ב אל מול השפע הבלתי נדלה, והמחירים שיכולתי לעמוד בהם, הייתה לי חוויה מתקנת. קניתי לילדי עוד ועוד ועוד ככל שאיפשר מלאי הדולרים שבידי…
החנות של המכשפה
ליד החנות של ליאון הייתה החנות של ה"המכשפה" לא ידענו למה מכנים אותה בשם זה, אבל כולם עשו זאת, אז גם אנחנו. היא הייתה אישה מבוגרת מכופפת מעט, פניה חרושות הקמטים הי מאופרות בכבדות, וציפורניה משוכות בלק אדום בוהק.
תמיד ישבה מאחורי דלפק עץ, ובמדפים שמאחורי גבה היו ערימות של מחברות, כלי כתיבה ,משחקים, שהדיפו ריח של יושן ושל זיקנה ולא הזמינו כלל ליטול מהם. הבחירה למכור בחנותה סחורה שדומה לזו שנמכרה בחנותו של ליאון, הקירבה בין החנויות, וההשוואה התמידית אל ליאון ואשתו הצעירים והאדיבים וסחורתם המהודרת היו נתונים שייעדו כישלון מראש.
נוסף לתחרות הזו שמקצרת ימיו של כל סוחר, היו ילדים שהציקו למכשפה, ואהבו להרגיז אותה. הם היו מציצים מבעד לפתח החנות, קוראים "מכשפה" ובורחים. היא הייתה מתרגזת בכל פעם מחדש, אך עד שיצאה מאחורי הדלפק, ועד שרצה אל הפתח, היו הצועקים הצעירים רחוקים כבר ת"ק פרסה. לאחותי ולי היא נראתה תמיד דרוכה ועצבנית, וכשעברנו ליד פתח חנותה, הרחבנו צעד ולא הצצנו פנימה.
התקופה היחידה שבה נכנסנו אחותי ואני אל החנות של המכשפה הייתה זו בה גידלנו תולעי משי. ליאון לא החזיק "סחורה מלוכלכת כזאת" בחנותו, והמכשפה ניצלה זאת לשם הגדלת חוג לקוחותיה. לנו, המשתוקקות לגדל תולעי משי כמו כל חברותינו, לא הייתה ברירה, נאלצנו להתגבר על הפחד מפני מכשפיותה ולהיכנס לחנותה. היינו משיגות מההורים "פָּרַס פָּרָה תולעים" (כסף לתולעים), נכנסות בדחילו ורחימו, ולנוכח קופסת הנעליים המרופדת בעלי תות ושורצת התולעים שהציגה מולנו באצבעות שציפורניהן אדומות וחדות, היינו מסתכלות ומהססות ומתלבטות אילו תולעים לבחור, האם את זו הבהירה הארוכה?.. אולי את הרחבה הכהה?.. אולי את זו עם הנקודות המסתתרת מתחת לעלה?.. איזו מהן חסונה ותאריך ימים בביתנו כך שנזכה לראות ממנה גולם ופרפר לפני שתשבוק חיים בקופסת הנעליים האישית שלנו?.. ההתלבטות הייתה קשה, ורק כשפקעה סבלנותה של המכשפה והייתה צועקת עלינו בקול צפצפני "תבחרו כבר!" או אז היינו מצביעות על "זו" ו"זו" , משלמות במהירות, נוטלות את התולעים ונמלטות כל עוד רוחנו בנו מפני זעמה המתעורר של זו.
לאחרונה, היכרתי את רבקה, מי שהייתה בילדותה שכנה של "המכשפה" ברחוב לוינסקי. והיא סיפרה לי שלמכשפה שנחשבה בעינינו הילדים דמות אפלה, היה צד מואר ונעים. הסתבר לי שלמכשפה היה שם פרטי – קראו לה שושנה. ביתה שכן מאחורי חנותה , והיא הייתה בעלת משפחה, בעל, בנים, כלות ונכדים, הם היו באים לבקר אותה ואת בעלה בכל שבת מדי שבוע.
רבקה סיפרה לי שיחסי השכנות בין משפחתה למשפחת שושנה היו כל כך טובים שפעם, כאשר בעלה של שושנה אושפז בבית חולים, והיא פחדה לישון לבד, אבא של ריבקה ביקש מבתו לארח לה לחברה, ולישון בביתה.
"וישנת?…" שאלתי אותה בחשש, שהחזיר אותי ששים שנה לאחור.
"כן." ענתה רבקה. "היא הייתה נחמדה מאד, אפילו הכינה לי ארוחת בוקר לפני שהלכתי הביתה…."
שתקתי את תדהמתי: 'רבקה ישנה איתה במיטה! עם המכשפה! ולא קרה לה שום דבר!
אז אולי היא לא באמת הייתה מכשפה?… אולי סתם המציאו עליה?…
ובכלל ממתי מכשפות פוחדות להישאר לבד בלילה?… פוחדות מהחושך?…'
"עשו לה עוול", הצרה רבקה, " שושנה
הייתה שכנה טובה, אמא חמה, וסבתא אהובה… אנחנו במשפחה אף פעם לא הבנו למה קוראים
לה מכשפה. התביישנו
בשמה כשקרא לה כך "
כנראה שאנחנו הילדים טעינו…אבל כבר אין ממי לבקש סליחה…
את כותבת מקסים וזוכרת פרטי פרטים.
אוסיף לך כמה (זה לא במקום הפגישה המתוכננת..) זכרונותיי הם מגיל 4
אכן חנותו של ליאון נחשבה יקרה ולא הרבינו לקנות בה.
אבל יחסי השכנות היו טובים במיוחד עם מישל בעל הקיוסק הסמוך ועם פפו נארדע בעל המכבסה. כנל עם בעל המכולת ליפא. תערובת חמימה של אשכנזים וספרדים.
אצל ליאון היה הטלפון הראשון בשכונה. היה ניתן לצלצל ממנו – בתשלום. אבל כאשר אנחנו, שכניו, קיבלנו שיחות טלפון דחופות (למשל הודעה שאבי אושפז בבית חולים בשל תאונה או מחלה),
הוא היה עוזב את חנותו ורץ לקרוא לנו .
אנחנו קראנו לשכנתינו הקרובה גברת שושנה (לא סתם שושנה). הבתים שלנו היו צמודים (מה שקוראים היום דו משפחתי) עם חצרות גדולות ומטופחות. אצלנו היה שיח יסמין ענקי, ובריכת דגים עגולה. , גפן ועוד. בעצם לכל אדם מבוגר, הקדמנו מילת כבוד. גם לדודים שלנו קראנו דוד חיים, דודה אסתר וכו'.
והתביישנו בשמה כשקראו לה מכשפה.
אני חושבת שכבר אז למדתי להפריד בן חיצוניותו של אדם, לפנימיותו.
אולי קראו לה כך בגלל שפניה חרושות הקמטים, היו מצויירות באיפור כבד, והיו לה ציפרניים ארוכות וצבועות בלק אדום. גם היה לה ריח כבד של בושם.
אני זוכרת שאת תולעי המשי שבקופסאות הנעליים, הייתה מרימה בעדינות בעזרת הציפורניים הארוכות.
הם היו יוצאי פולין , שם המשפחה – פרץ, כנראה ניצולי שואה . אני חושבת ככה כי היה בהם משהו עצוב.
בעלה, אדון דוד, אדם נעים ושכן טוב, שהסתגל באהבה אלינו, שכניו הספרדים.
הוא היה נגר, ועבד בצריף שבחצר הבית, מאחורי החנות של גברת שושונה. אני זוכרת, אבל לא בטוחה שהיה להם עץ תות גדול בחצר מאחורי הבית.
אבא שלי הציע שאני או אחותי נישן עם גברת שושנה כשאדון דוד לא היה בבית.
בביתם, כשהייתי הולכת לישון שם, היה ריח שונה מהריח בביתינו. מן הסתם בושלו בו מאכלים שלא הכרתי.
הריהוט היה כבד ומבריק.
במיטה היו שמיכות וכריות פוך אווריריות, שכאלה לא פגשתי, כי אנחנו התכסינו בקולצ'ה הכבדה.
גברת שושנה תמיד דאגה להציע לנו סוכריות וממתקים כשביקרנו אצלה.
בחופש הגדול , כשלא היו תלמידים שבאים לקנות, לעיתים הייתי הולכת לעזור לסדר את החנות הקטנה והישנה.
תודה שרה, שעזרת לי להיזכר בפרטים נשכחים מהילדות המיוחדת שהיתה לי בבית הקטן והחם, עם בריכת הדגים, שמול בית הספר ביאליק.
רבקה טשבס צובל
תודה רבקה'לה על תגובתך.
היא ודאי תעניין רבים שגדלו כמונו
בדרום ת"א.
אני בטוחה שבפגישתנו נעלה עוד ועוד זכרונות,
ואולי יוולדו סיפורים נוספים.
שבת שלום🌹
החזרת אותי לפחות 60 שנה אחורה בזמן. גם אני למדתי בביאליק ואחרי כל שעות הלימודים, היינו חוצים את הכביש והולכים לראות מה חדש אצל ליאון. לא שהיה לנו כסף לקנות.
תודה רותי על תגובתך.🌹
ערב טוב לכולכם ושבת שלום.
שמי חיים בשן ואני הבן של ליאון בעל החנות מול בית הספר ביאליק , שלצערי כבר לא קיים היום.
היה לי כיף ונעים לקרוא את כל מה שחוויתם בילדותכם והיום זוכרות הכל כאילו זה היה אתמול. כל מילה שלכם חקוקה בסלע, והבנתי מכם דברים שאתם ראיתם מבחוץ והיו לכם דעות ועל כל אחד מהדמויות גם של אבא ליאון וגם על "המכשפה זיכרונם לברכה. אני היום כבר כמעט בן 70, נשוי ואב לשני בנים נשואים ונכדה אחת ששמה ריף שמלמדת אותנו מה זה לגעת באושר ולהבין מה זאת שימחת חיים אמיתית. אני מאחל לכולכן המון בריאות ונחת מהילדים, אושר מהנכדים ואם זכיתם- גם מהנינים.
הי חיים,
תודה על תגובתך.
למדנו באותה כיתה בביאליק כששמי היה שרה חגואל.
שמחתי לקרוא שיש לך בנים ונכדה.
אכן הרבה מים זרמו באיילון מאז…
הרבה בריאות לך ולמשפחה
שבת שלום🌹
אחותי הגדולה, מזל שטיין טשבס, זוכרת טוב ממני. כתבה תאור של השכונה.
במאי 1950, הורי – שרה ונסים טשבס ואני בת השנה ו – 7 ח' – עלינו לארץ מאיזמיר שבתורכיה, אבא, שמאז הקמת המדינה חלם לעלות לארץ היהודים – וויתר על בית, עסק ורכוש כדי לממש את החלום הציוני.
אחרי מסכת תלאות של עולים חדשים: מעברת אוהלים ברמת השרון ומגורים משותפים עם בני משפחה נוספים הגיעו סוף סוף לבית של ממש ביהוד עם חלקת אדמה גדולה, אלא, שהבית היה רחוק מהעבודה בת"א ומהמשפחה וגרוע מכך, היה חשש להסתננות חוזרת של מחבלים, זאת לאחר שבאוקטובר 1953, נהרגו ביהוד אם וילדיה לאחר שמסתננים השליכו רימון לדירתם, גם מונית שהייתה בדרכה משדה התעופה לת"א הותקפה ע"י מחבלים. לאור הנסיבות, ההורים שכבר היו מטופלים בשתי בנות, החליטו לעבור למקום בטוח יותר ב"מרכז העניינים" – בת"א.
את שנות ילדותי ובגרותי עברתי בת"א על מי מנוחות: בית פרטי דו משפחתי ברח' לוינסקי (מול בי"ס ביאליק, ביה"ס הגדול והנחשב שהיה בזמנו בעיר, כיום גן לוינסקי הידוע לשמצה).
לבית חצר גדולה, עצי ברוש בחזית, בריכת נוי קטנה עם דגי זהב ומזרקה קטנה במרכזה, גינת פרחים צנועה והעיקר… עציצי יסמין שריחם המשכר ממלא את האוויר.
ממש בצנטרום של הצנטרום – שכונה מרכזית שקטה ונעימה של כור היתוך אנושי:
ליפא הפולני – בעל חנות המכולת השכונתית, אליו ניתן לגשת ולקנות מכל הבא ליד ולשלם יותר מאוחר.
לאון (בשן) ומימי הבולגרים – בעלי חנות מכשירי הכתיבה, עיתונים, מתנות ומשחקים, לחנותם אפשר להיכנס להציץ בכותרות העיתונים או לדפדף בירחונים ולא מוכרחים לקנות…. בחנותם מותקן טלפון – מכשיר נדיר ויקר המציאות באותם ימים, מטלפון זה אנשי השכונה מצלצלים בעת הצורך (בתשלום כמובן ע"פ מונה) ואפילו מקבלים שיחות, מידי פעם נשמעת קריאה לשכן זה או אחר להגיע לחנות ולקבל שיחת טלפון שממתינה עבורו.
מישל גסטנר הזעפן – בעל הקיוסק שהגיע מאי שם באירופה, בקיוסק היו דברי שתייה, מאפים ועוגות טעימות, שהורשנו לקנות ולהתפנק מידי פעם.
פפו נרדאה ואשתו התורכיים- בעלי המכבסה המקומית – מבין הבודדים שההורים יכלו לדבר איתם בשפת הלאדינו.
הזוג פרץ המבוגרים – ייקים, ניצולי שואה, הם היו שכננו הצמודים בדו משפחתי, הם התוודו בפני ההורים שמעולם לא חשבו שיכולים להיות להם יחסי שכנות כ"כ קרובים ונפלאים עם משפחה ספרדית… קודם לכן הם ממש חששו כשנודע להם שמשפחה ספרדית רכשה את הבית הצמוד. לשושנה פרץ חנות קטנה מעץ בחזית החצר, החנות צפופה ועמוסה במכשירי כתיבה, מתנות ומשחקים, תלמידי ביה"ס כינו אותה בשם "המכשפה", עד היום לא ברור לי מדוע "זכתה" לכינוי זה – אשה מבוגרת, כפופה מעט, צנועה, וטובת לב – ייתכן וכונתה כך רק בגלל העומס והצפיפות שבחנות העץ המוזרה, שם ישבה בפינה – נראית ולא נראית, אולי בגלל גופה הכפוף ואולי זה הכינוי שהופץ ע"י תלמידי ביה"ס בדמיונם הפרוע…..
משפחת שרמן – עלו בשנות ה – 60 מרומניה, אנשים מרשימים ויפים, גבוהים, מטופחים, תמיד בחליפה ועניבה.
משפחת ווינמן הייקית ומשפחת פרוינד מהונגריה, שתיהן משפחות דתיות חרדיות.
מאחורי ביתנו התגוררה משפ' גבריאלוב – האם תורכיה והאב מארמניה שניהם מכרו פלאפל טעים בדוכן בפינת הרחוב הסמוך, מביתם עלו קולות שירה ונגינה של הבן מיקי וחבריו (מיקי גבריאלוב).
במרחק מה מביתנו נשמעו גם מנגינות אחרות, קצב שונה וחדש – הרוק, קבוצה של צעירים שרו וניגנו בצוותא בגיטרות חשמליות ותופים – לימים התפרסמו ונקראו להקת ה"צ'רצ'ילים".
היינו שכונה מעורבת של אנשים שעלו מזה זמן לארץ ממדינות שונות ומתרבויות שונות.
השפה המדוברת ביותר בשכונה הייתה האידיש, אמא שלי כונתה ע"י שכנותיה בשם גב' שבת, כי טשבס התפרש כ… שאבס ו… שאבס זה הרי שבת…. בתחילה השכנים אפילו לא הבינו איך זה שאמא (הבלונדינית עם העיניים הכחולות) לא דוברת אידיש, להבנתם, מי שלא דובר אידיש אינו יהודי….
אנחנו ילדי השכונה למדנו באותו בי"ס (בי"ס ביאליק כמובן), עם הצלצול הראשון בבוקר חצינו כביש ו"קפצנו" ישר למסדר הבוקר בחצר הגדולה. המגורים הצמודים לביה"ס היו ממש נוחים, אבל, עליה וקוץ בה, ילדי ביה"ס שגילו כי בחצר ביתנו בריכה עם דגי זהב היו פולשים לחצר וגונבים את הדגים בתוך שקיות ניילון עם מים. שוב ושוב היינו מגלים שנגנבו מס' דגים מהבריכה ושוב קונים חדשים וחוזר חלילה. לבסוף, בלית ברירה ולצערנו, הורי נכנעו והבריכה יובשה סופית.
מן שכונה שכזו….. איש איש ושפתו, אמונתו, מאכליו ומנהגיו – אבל, כולם יחד, מבוגרים וילדים, חולקים קשרי שכנות למופת הן בשגרה היומיומית, הן בשמחות והן בצער.
מזל (טשבס) שטיין
מרץ 2017
איזה כיף שלאט לאט אתן מחיות את העבר העשיר בחוויות, תחושות, ורגשות של התקופה שלנו בשנים הראשונות של המדינה שצמחה איתנו. כמה ידענו למצות ולהנות מכל רגע ביחד. מסכנים היום הילדים והנכדים שלנו שלא ידעו מה זאת שכונה מה זה משחקים בחוץ עד הקריאה העשירית של האמא לעלות למעלה כי מחר יש בית ספר. זכינו להיות בתקופה הכי יה של המדינה למרות המלחמות שעברנו בילדות. כמה טוב שאתן זוכרות את כל השמות של המבוגרים שהקיפו אותנו באותה תקופה היום היו נקראים סטליסיים, לכל אחד היה תפקיד בתקופתנו והיינו מלוכדים ושמחים מכל דבר שעשינו כילדים. אני מאחל לנו שהקבוצה תיגדל והלוואי שנגיע ליום שנעשה פגישת מחזור.
וואו ליקרא ולא להאמין ממש געגועים לזמנים אחרים
לא יודעת למה קראו לגברת שושנה מכשפה אני אהבתי אותה ממש ולא פחדתי מימנה להפך אהבתי אותה היזכירה תמיד בובת בבושקה
וגם את לאון ואישתו ופפו ובמיוחד את מישל ולחמניה עם החריף הכי טעים בעולם
ובית הספר ביאליק עם המנהל עימנואל ובמיוחד בחנוכה את מרוץ הלפידים
כן היו זמנים אחרים והגעגוע 😔😊
הי מירה,
תודה על התגובה.
אכן געגוע לזמנים אחרים…