הפגישה הראשונה שלי עם החוק

הפגישה הראשונה שלי עם החוק

מאת שרה שלום

אמא שלי הייתה קונה בדים לתפירה באחת מחנויות הבדים שברחוב נחלת בנימין, אצל דָוִיקוֹ אֶל אַלְטוֹ* (דויקו הגבוה) .בחנותו היו הבדים מגולגלים סביב גלילי קרטון  מעובה ארוכים וכבדים. הגלילים  היו מונחים על מדפים כמעט לכל גובה הקיר שמאחורי המוכר. כל גליל ומיקומו, כל גליל ואישיותו, צבע, דוגמה, רוחב, סוג הבד. שם למדתי שמות כמו: כותנה, משי, צבע חציל, דוגמה רועשת, שם למדתי שלבדים יש ריחות, וגם רשרושים, שצבעים ירוק וכחול "לא הולכים יחד", שבד שחור מרזה , וקווים לרוחב משמינים, ושהקווים של הדוגמה צריכים להיפגש בתפירה, ועוד כל מיני דברים שהיו חשובים אז לחיים.
אמא הייתה מצביעה על גליל, שואלת את דויקו לטיב הבד, וזה היה מחייך בידענות, ממהר לשלוף את הגליל בתנועה מאומנת, להניחו על הדלפק, למשוך את קצה הבד לפרישה רחבת יד, ולהזמין את אמא למשש אותו כדי לחוש בנגיעה. "לא צריך להוריד, אני רואה מכאן." כך אמא. "כן צריך. תרגישי". כך דויקו "יוֹ תֶּקוֹנוֹסְקוֹ. טוּ סַאבֶס קְוַואלוֹ אֶס בּוּאנוֹ *" (אני מכיר אותך, את יודעת מהו טוב), היה מחניף לה, וכבר הוא מדגים לה, וממשש באצבעות עבות את הבד העדין. אם מישוש הבד לא השביע* את רצון אמי, היה צץ הפן המייעץ של דויקו אל אלטו. שעל כך יצא שמעו למרחוק. הוא היה  שואל: "קֶה קֶרֶס קוּזִיר? * " (מה את רוצה לתפור?) "פָּרָה כֶּן? *"(בשביל מי?) ולפי תשובתה: "סָרָפֶן פָּרָה מִי אִיזָ'ה*", (סרפן לבתי)
"בְּלוּזָה פָּרָה מִי*" (חולצה בשבילי)היה שולף גלילים נוספים.
השליפות נעשו בגאווה מקצועית, בתנועות הנפה נמרצות שהרשימו אותי כל פעם מחדש, כי ידעתי שהגלילים כבדים מאד. פעם ניסיתי להזיז אחד מהם וכמעט נקעתי את האצבע…לאמא היו עיני נץ, היא הייתה צדה במבטה גם את הגליל הגבוה ביותר, המרוחק ביותר, ומבקשת מהמוכר להוריד אותו בעבורה. דוִיקו היה אז מחייך ומהנהן בראשו כמחמיא לטעמה של אמא. לעתים היה אומר בטון מתנשא: "אָמָה אֶס קָארוֹ*" (אבל זה יקר). כאילו, לא סתם הגליל מרוחק מעיני העם…ואם אמא הייתה מסמנת שיוריד, שזה רק ראשיתו של ויכוח, היה דוִיקו שולף מפינת החנות קורת עץ שבקצה שלה וו, ומנסה למשוך את הגליל החוצה. רק אם לא הצליח בכך היה מטריח את הסולם שבדרך כלל נהנה מחיי בטלה מפוהקים, לגאוותו של דוִיקו, שלא בכדי זכה לכינויו אֶל אַלְטוֹ.
לאורך הדלפק, בצד בו עמד המוכר, היה מוצמד סרגל מתכת  באורך מטר, מקווקו לסנטימטרים ולמילימטרים, בדיוק כמו סרגל העץ שלי בשיעורי ההנדסה, רק יותר ארוך. כל זמן שאמא התלבטה בין הבדים, ושאלה שאלות, ובדקה והתווכחה, והתמקחה, לא היה צורך בסרגל. אך ברגע בו הגיעו אמא ודוִיקו לידי הסכמה בעניין מידה ומחיר, והקולות נחלשו, מיד היה דוִיקו פוצח בסדרת תנועות מהירות שתכליתן מעשה המדידה: הוא היה מרים את הגליל הנבחר, מצמידו לגופו על החזה, מתחת לסנטר, ומגלגלו בתנופה מורגלת כך שהבד נשפך מטה. אחר כך היה  מודד בעזרת שתי ידיו. ידו האחת אוחזת בבד, מצמידה את אימרתו אל קצה הסרגל, וידו האחרת מושכת את הבד במהירות לאורך הסרגל מהסנטימטר הראשון ועד סנטימטר המאה. וכך נעה ידו הלוך וחזור מודדת מטר ועוד מטר ולבסוף גם סנטימטרים, ולאורך התהליך הזה מבטו בלקוחות כקוסם זריז ידיים הבודק את קהלו ומצפה לתשואות. אבל אמא לא פראיירית. עיניה היו עוקבות ללא הרף אחר ידו לבדוק שאינה גונבת סנטימטרים במדידה. כמו שאמרה פעם לאלגרה לָה שַׁסְטְרָה: "אֶסְטֶה לַדְרוֹן, יָה לָה קוּמִי דֶה אֶל אוּנָה וֶס… *" (כמו שאמרה פעם לאלגרה התופרת: "הגנב הזה, כבר אכלתי אותה ממנו פעם אחת…")
מתכוונת לאסון ההוא שבו הסתבר לה, מאוחר מדי, שחסרו בבד כמה סנטימטרים כדי שהקווים ייפגשו יפה בתפר…

מיד לאחר סיום המדידה נערך טקס גזירת הבד. דוִיקו היה נוטל את מספריו בידו, מרים זרוע גבוהה למעלה כשולף חרב מוצלבת, עוצר, מביט באמא בדרמטיות ומצהיר: "שלושה מטר עשרים – לגזור?!"  או "ארבעה מטר ועשרה – לגזור?!" ולא היה גוזר עד שהייתה אמא  מחשבת שוב במהירות רוחב בד מול אורך ודוגמה, ואומרת "מודה אני". או אז היה דָוִיקוֹ אֶל אַלְטוֹ תוקע מספריו בנקודת הגזירה, וכמו טוריאדור המניח רגלו על צוואר הפר שהכניע, היה מחכה רגע קט בחדוות ניצחון ואחר ממשיך לגזור את הבד לכל רוחבו. ההתנהגות הזו נראתה בעיני כחגיגה פרטית של דוִיקו הגאה בנצחונו על אמא, שכהרגלה, התמקחה  בלי סוף כדי להוריד במחיר, ובסוף קנתה. אבל נראה לי מוזר שאמא לא התרגשה כלל מחגיגת הניצחון הזו, ואפילו שיתפה עמה פעולה…
יום אחד אחרי קניית בדים,  שאלתי אותה לפשר הטקס המוגזם הזה.
-"אמא,  כבר אמרת לו שאת רוצה את הבד… אמרת כמה מטרים… למה הוא שואל שוב לפני שהוא גוזר?"
– "כל המוכרים בדים שואלים עוד פעם לפני שהם גוזרים". האירה אמא את עיני. -"למה?"
-"זה בגלל שאם הם שואלים "לגזור?" ואת עונה "כן" אסור להתחרט!" פסקה אמא.
-"מה זה "אסור להתחרט?" אם נגיד הוא גזר, וישר אחרי זה ראיתי בד אחר מתאים יותר, אני לא יכולה להחליף?"
– "לא. אחרי שהוא שואל "ל-ג-ז-ו-ר" ואת עונה "כ-ן", את חייבת לשלם על הבד."
חזרה אמא על דבריה בהטעמה. "את לא תשאירי אותו עם חתיכת בד שהוא כבר גזר… מה הוא יעשה עם זה?"
-"ימכור לאישה אחרת…"
-"לא."
-"למה?"
-"זה החוק! " חתכה אמא, והרחיבה צעד, כמו שהייתה עושה תמיד כשאיבדה סבלנות.
-"חוק?! חוק משטרה?!"
"כן." ענתה אמא וסגרה עניין. היידה, בואי מהר שקו 16 לא יברח לנו.
חוק משטרה!!! הלכתי אחריה אל תחנת האוטובוס שבאלנבי, פעם ראשונה שהייתי עדה לחוק משטרה!. בעיני רוחי ראיתי את דָוִיקוֹ אֶל אַלְטוֹ מחייג 999 שזה היה אז מספר המשטרה, ומלשין, בעצם לא מלשין, בחדשות היו אומרים "התקבלה תלונה במשטרה" שהוא גזר בד עבור אישה והיא התחרטה ולא שילמה לו וברחה יחד עם בתה מהחנות ו..
"את שוב חולמת" , התרעמה אמא, "הנה האוטובוס הגיע, קחי." הניחה סליה על המדרכה לרגע קט, שמה מטבעות בידי והורתה: "תגידי לנהג "פעמיים".

מלדינו

*דָוִיקוֹ אֶל אַלְטוֹ- דויקו הגבוה
*יוֹ תֶּקוֹנוֹסְקוֹ טוּ סַאבֶס קְוַואלוֹ אֶס בּוּאנוֹ – אני מכיר אותך, את יודעת מהו טוב.
*קֶה קֶרֶס קוּזִיר? – מה את רוצה לתפור?
*פָּרָה כֶּן? – בעבור מי?
*סָרָפֶן פָּרָה מִי אִיזָ'ה –סרפן לבתי
*בְּלוּזָה פָּרָה מִי- חולצה בשבילי
*אָמָה אֶס קָארוֹ –אבל זה יקר
*כמו שאמרה פעם לאלגרה לָה שַׁסְטְרָה: "אֶסְטֶה לַדְרוֹן, יָה לָה קוּמִי דֶה אֶל אוּנָה וֶס…-
כמו שאמרה פעם לאלגרה התופרת: "הגנב הזה, כבר אכלתי אותה ממנו פעם אחת…"