אַל אַמַאר טִי בַ'אס אִי אָגוָאה נוֹ טוֹפַּאס (הולכת לים ולא מוצאת מים)

אַל אַמַאר טִי בַ'אס אִי אָגוָאה נוֹ טוֹפַּאס  (הולכת לים ולא מוצאת מים)

מאת שרה שלום

"ביום שישי התור של הקלפים אצלנו." הכריזה אמא וכפי שנהגה לעשות בכל עת

בה התכוננה לקנייה גדולה, ביקשה שאתלווה אליה לשוק הכרמל, כדי

שאעזור לה בנשיאת הסלים. היינו נוסעות לשוק יחד, אמא בוחרת ובוררת, ואני

לידה, שומעת הסברים לאורך כל הדרך,"הַמִירֶנְגֵ'נָה (החציל) צריכה להיות כהה

וקלה, זה סימן שאין בה הרבה גרעינים. הַפִּיפִּינוֹ (המלפפון) שלא יהיה רזה מדי,

ובַפַּטָאטַס (בתפוחי האדמה) שלא היו כתמים ירוקים, את המלון צריך להריח, וכך

עוד ועוד עצות שחשובות לעקרת הבית לעתיד אשר צומחת מול עיניה.

כשהסלים כבדו מאוד מן הירקות והפירות שהכנסנו לתוכם, הייתה  אמא מניחה

אותם בפינת הרחוב, מבקשת שאעמוד לידם, ואחכה לה. בדרך כלל זה קרה

כשהגענו לאמצע השוק. אז היא הייתה עושה "אוּלְטִימָה ווֹלְטָה" (סיבוב אחרון),

כלומר נכנסת אל תוך השוק פנימה, חוזרת עם עוד אי אלו מצרכים ודוחסת אותם

בכוח אל ראשו של כל סל, וכך עם כל הכבודה היינו נגררות אל רחוב אלנבי לתפוס

אוטובוס קו 16 שיסיענו הביתה.

באותו יום, שהתור של הקלפים היה אצלינו, אמא הייתה עייפה

ואמרה לי שהפעם היא זו שתעמוד ליד הסלים, ואני אמשיך אל תוך השוק ואחפש

רַאבָאנִיקוֹס (צנוניות). 

"מה זה רַאבָאנִיקוֹס?" לא זכרתי.

"נו, איך קוראים לזה", הסבירה אמא "האדומים האלה  שתִיאָה דוּדוּן (דודה)

 הגישה בפסח, שנראו כמו פרחים. אני נזכרתי בארוחה של תיאה דודון בפסח

וההסבר שלה למעריצות שביקשו ללמוד מה"בֶּנְדִיצָ'אס מָנוֹס"(ידיים מבורכות)

שלה, איך מכינים פרחים מ רַאבָאנִיקוֹס:"לוקחין ראבאניקוס קֵטנים,  חותכין,

פותחין, אִי שֹמים במים אוּנָה אוֹרָה, דוֹס אוֹרָאס (שעה אחת, שעתיים) והם שותים

המים אִי מתנפחִין, סֵאָזֵן קוֹמוֹ  פרחים (נעשים כמו פרחים).

"את מדברת על צנוניות". אמרתי "כמה לקנות?"

דוֹגֶ'ה (תריסר) אמרה אמא, כפי שהייתה עונה תמיד  לשאלה "כמה" כשהתשובה לא

היתה חשובה במיוחד.

העמקתי לבדי אל פנים השוק, זרקתי מבטים אל הדוכנים שמימיני ומשמאלי.

שטפתי  עיני במלפפונים ובעגבניות, בתפוחים, בחסות, באגסים ובלימונים,

הרחתי כוסברה, שום ותפוזים, שמעתי את צעקות הרוכלים "בעל הבית השתגע!"

"רק היום! רק היום". ועוד כיוצא באלו, אבל בצנוניות לא הבחנתי. אין. נָאדָה

(שום דבר).

חזרתי אל אמא. "אין". הודעתי לה.

"לא יכול להיות!" התריסה בתרעומת, "אין רַאבָאנִיקוֹס בכל השוק?! תעמדי ליד

הסלים! אני אחפש!"

והלכה לה.

אמא חזרה אחרי שעה קלה, וכשחיוך ניצחון מרוח על פניה אמרה: "הנה מצאתי.

זה היה בדוכן האחרון."

"בדוכן האחרון?" שאלתי. "ראיתי מרחוק  וחשבתי שאלו עגבניות משה דיין."

"למה לא התקרבת ?" גערה אמא , "איך זה יכול להיות  לא למצוא רַאבָאנִיקוֹס

בשוק הכרמל?…ובכעסה המשיכה "את… מה אני אגיד לך..את… 'אַל אָמָאר טִי בַ'אס

אִי אָגוָאה נוֹ טוֹפַּאס'" (הולכת לים ולא מוצאת מים).

היכרתי את המשפט הזה, וגם ידעתי היטב על מי נוהגים לומר אותו, על טמבלים

ועל עצלנים שאי אפשר לסמוך עליהם.

 נפגעתי מדברי אמא ומיהרתי להוכיח את טעותה.

"אבל כן מצאתי. מצאתי משהו חשוב."

"מה?" שאלה אמא.

"מצאתי חולצה לבנה עם נצנצים כמו שחיפשנו המון זמן לחצאית טריקו הכחולה

עם הפְּלִיסֶה."

"איפה?"

"בחנות הבגדים שבסוף השוק תלויה למעלה גבוה על קולב. ויש שם גם במידה

שלי".

אמא נעצה בי מבט ארוך,

"עכשיו אני מבינה למה לא מצאת רַאבָאנִיקוֹס. הראש שלך היה במקום אחר."

"אז מה אמא, הייתי מוצאת מים בים?" לא ויתרתי.

"תלוי עד כמה היית מעוניינת." ענתה אמא, התכופפה, הכניסה את הרַאבָאנִיקוֹס

לאחד הסלים ונטלה סל בכל אחת מידיה,

"הַיְידֶה, חכמה בלילה, בואי נלך לאוטובוס".