עולה אישה אל קבר אבותיה,
מספרת להם על הולדת צאצאם.
אם יש בם שמיעה הרי ידעו זאת לפניה,
שותקים הם אליה בסלחנותם.
כמו עופר איילים מרחרח גופת אמו,
כך סובבים אנו מתינו בבית הקברות.
רגש ממציא הגיון לעצמו –
אילו יכולנו את הורינו לַהרות.
עולם המתים במלבנים משתרע
משורטטים, מדויקים, מחולקים בדממה.
אין טעם שאבוא, אבא, אתה היודע,
הרי לא כאן תשכון הנשמה.
נשמתך משתרעת בפיסת שמים,
לוגמת מספל קָפֶגִ'יקוֹ שחור,
נינוחה בין צלילים דקדקים של בוזוקי,
מצטרפת אי פה אי שם למזמור.