מאת שרה שלום
בילדותנו הבחינו בין ילד חרוץ לילד עצלן. בין ילד חכם לילד טיפש. לא הכירו במושגים כמו
"צרכים מיוחדים", "דיסלקסיה". אם לא היינו מגיעים לציונים טובים במבחנים, ולא ענינו
תשובות נכונות בכיתה, נחשבנו לטיפשים, לעצלנים והערכת הסביבה אלינו הייתה בהתאם.
יעקוביקו נולד עם "קוצים בקוּלִיקוֹ" (בטוסיק),מהיום בן עמד על רגליו התרוצץ ללא הפסק,
נגע בכל דבר, טיפס על כל עץ ועמוד שניקרו בדרכו, אמו לא הסירה עיניה ממנו לבל יזיק לעצמו.
בגן שיגע את הגננת, כמו שהיא אמרה לפרלה אימו באסיפת הורים ראשונה: "קשה איתו.
ידו בכל ויד כל בו".
בבית הספר היה מפריע למורים ונזרק תדירות מן הכיתה. בימינו היו מאבחנים אותו
כ"היפראקטיבי", כ"בעל הפרעות קשב וריכוז" ומטפלים בכך, אבל באותם ימים,
המורה הזמינה את אמא שלו שוב ושוב לשיחה, גערה בה ש"לבן שלך יש פוטנציאל,
אבל הוא לא לומד". רמזה ש"אולי אינו מקבל הכוונה חינוכית נאותה בבית".
יעקוביקו ישב לידן מרכין ראש, סופג את ההערות, ופרלה אינה עונה. מה תאמר?
שאחיו, בנה הבכור שאוליקו הוא תלמיד מצטיין בתיכון, וששניהם קיבלו בבית אותה
"הכוונה חינוכית?" העדיפה לשתוק.
בשובם הביתה הייתה מדברת עם בנה קוֹן בּוּאֵנָאס (בטובות), הסבירה לו בפעם האלף כמה
שההשכלה חשובה. ויעקוביקו הצטער באמת ובתמים והבטיח להיטיב דרכיו, אבל בכיתה,
בזמן הלימודים, חוסר הסבלנות שלו גבר, הפריע לו לשבת בשקט, השכיח הבטחותיו לאמו והוא
שוב הפריע ונזרק אל מחוץ לכיתה. השנים עברו, המורים התחלפו, ופרלה הוזמנה לשיחות
השפלה. גם עונשים שהטילה על בנה לא היטיבו את דרכיו.
בעלה רפאל הרים ידיים , אמר לה "דֵשָהלוֹ, אֵל פַָּאלוֹ טוּאֵרְטוֹ נוֹ סֵאנְדֵרֵצָ'ה".
(עזבי אותו, אי אפשר ליישר קרש עקום).
"אל תקרא לו פַּאלוֹ טוּאֵרְטוֹ (קרש עקום) גערה בו , "זה הבן שלנו, הוא ילד נהדר. הוא לא
לומד כמו שצריך אבל יש לו לב זהב."
"תראי את שאוליקו… " אמר לה.
"אבל יעקוביקו הוא לא שאוליקו!" הרימה קולה בכעס, "כמה פעמים אמרתי לך?
אֵל אֵס אוֹטְרוֹ! (הוא אחר) מתי תבין את זה?"
בחופש הגדול שבועיים לפני טקס הבר מצווה של יעקוביקו ישבה המשפחה בערב
והכינה את רשימת המוזמנים, לפתע צילצל הטלפון, זה היה שלמה העוזר של רפאל,
שהודיע שלא יגיע לעבודה למחרת כי הוא חולה.
"תהיה בריא" איחל לו רפאל, וכששב אל השולחן אמר לאשתו. "אני בבעיה".
למה?
רפאל שהיה חשמלאי בניין הסביר "מחר אני מתקין חשמל בתקרות של הדירות,
אני חייב עוזר. לא יכול לבד.".
"איזו עזרה אתה צריך?" שאלה פרלה.
אני אעמוד כל היום על הסולם, צריך מישהו שיגיש לי את כלי העבודה,
שיחזיק את הסולם מפעם לפעם, שידליק ויכבה את החשמל כשאני עובד.
השתתק והביט אל שאוליקו, מקווה לתגובה, אך שאוליקו לא ענה.
כבש מבטו ברשימת המוזמנים.
"אבא, אני יכול לעזור לך". הציע יעקוביקו.
"אתה יכול?" הביט בבנו הצעיר בספקנות.
"בטח. מה הבעיה להגיש לך כלי עבודה?"
רפאל הגניב מבט אל פרלה וזו אישרה בניד ראש קל שההצעה נראית לה.
הביט שוב בשאוליקו אך זה לא נשא מבטו מהרשימה.
"פִיז'וֹ דֵה אוּן…"(בן של…) מילמל רפאל לעצמו באכזבה, ופרלה הבינה משפתיו
מה אמר ומה לא יסף.
רפאל חייך אל יעקוביקו וענה "מצויין, אעיר אותך מחר בבוקר וניסע".
לפני השינה כששכבו במיטותיהם שאל שאוליקו את יעקוביקו:
"אתה יודע באיזו שעה אבא יעיר אותך מחר?"
"לא".
"אבא יוצא מהבית בחמש וחצי, הוא יעיר אותך בערך בחמש, תערב עליך שנתך הקצרה", וגיחך.
"אז מה?" ענה יעקוביקו, "לא אכפת לי".
ואכן למחרת השכם בבוקר יצאו השניים אל אתר הבנייה.
כשהגיעו נקב רפאל בשם כל כלי לו יזדקק בעבודתו, ויעקוביקו שינן את שמות
הכלים ואת תפקידיהם. אביו הראה לו בכל דירה אליה נכנסו היכן נמצאים מתגי החשמל אותם
יתבקש להרים ולהוריד כדי להדליק ולכבות ולבדוק שאכן עבודת האב נעשית כראוי.
כל אותו יום עזר יעקוביקו לאביו, עקב אחר עבודתו והגיש לו כלי אחר כלי במהירות כנדרש.
באחת הפעמים כשרפאל התכופף ממרום הסולם להגיע אל כלי שהושיט לו בנו,
נטה הסולם מעט. יעקוביקו קרא "אבא", הושיט במהרה את זרועותיו וייצב את הסולם בכל
כוחו. רפאל שמע בקולו דאגה ואהבה והדבר נעם לו. הוא הרגיע את יעקוביקו "נוֹ תֵסְפַּאנְטֵס"(אל
תפחד), הכל בסדר, וחייך אליו, ויעקוביקו נרגע והשיב לו בחיוך.
כשחזרו הביתה היו ליעקוביקו אין ספור שאלות בקשר לעבודת היום, למה לחוטי החשמל
יש צבעים שונים? למה כשהוא הוריד את המתגים לפעמים הנורות האירו ולפעמים לא?
למה אביו כל הזמן הזהיר אותו שאפשר להתחשמל? ובכלל מה זה חשמל? איך הוא מגיע לבית?
"כמה שאלות", צחק רפאל בהנאה. "יש לי תשובות להכל. אבל עכשיו אני עייף,
ובטח גם אתה. אחרי שננוח נשב ונדבר". וכך היה.
אחרי ארוחת הערב ישבו יחד והאב ענה לבנו על כל שאלותיו, אחר כך הראה לו את ארון החשמל
שבחדר המדרגות, ואת המכסים בקירות שמכסים על שלל חוטי החשמל שמגיעים אל ביתם, ואת
החיבורים השונים של המכשירים החשמליים.
"מחר, אחרי העבודה ניסע לשכונת פלורנטין, ואקנה לך מתנה שתסביר לך הכל".
"מה יש בפלורנטין?" שאל יעקוביקו.
"חנות של חבר שלי, סיטונאי שמוכר לי חומרים וכלים של העבודה, אני צריך לקנות כמה דברים".
יעקוביקו הבין שגם ביום המחרת הוא יעזור לאביו והקדים לישון.
למחרת בחנות של נחמן קנה רפאל את הדרוש לו לעבודתו, ואחר כך ביקש שיביא לו
סוללות, נורה קטנה עם בית מנורה, וחושף חוטים קטן.
פָּרָה נֵל ?(בשבילו?) שאל נחמן, מניד בראשו לכיוון יעקוביקו. וכשענה האב סִי (כן) ,
שלף מהמדף התחתון חושף חוטים קטן יותר מזה של רפאל, וגם נורית ובית מנורה תואם.
יעקוביקו הבין. " זה בשבילי?" שאל.
"כן". ענה רפאל מביט בו בחיבה.
נמלך בדעתו ואחרי רגע פנה שוב אל נחמן, ואמר לו: "תביא לי גם זמזם קטן".
באותו ערב ישב רפאל עם יעקוביקו, ולימד אותו איך בונים מעגל חשמלי,
הראה לו איך חושפים קצוות של חוטי חשמל, איך מחברים אותם אל בית המנורה,
מבריגים את הנורה פנימה, ואיך היא דולקת ברגע שסוגרים את המעגל החשמלי.
יעקוביקו היה מוקסם מהלימוד המעניין, מהישיבה הממושכת עם אביו, והקשיב בתשומת לב.
רפאל גילה, שהעיסוק הזה מחזיר אותו אל ימי נעוריו, ימי התום והתקוות.
מבטו נעשה רך וחולמני, והוא ליטף את ראשו של יעקוביקו הרכון על הנורה,
מכבה ומדליק חליפות, ומתלהב בקול רם.
למחרת גילה רפאל שהוא מצפה ל"שיעור החשמל" שינהל עם בנו, ולהפתעה שהכין לו.
ואכן למחרת לימד רפאל את יעקוביקו לחבר מעגל חשמלי לזמזם. זה האחרון
הופתע וצהל לשמע הזמזום שהוא העלה מן המכשיר הלא מוכר. לפתע פשט חיוך שובב על פניו,
והוא צעד על קצות אצבעותיו למטבח שם עמדה אמו והדיחה כלים, נעמד בפתח, סגר שוב את
המעגל החשמלי של הזמזם, והפתיע אותה עם קול זימזום מוזר.
מה זה? שאלה האם והסתובבה לאחור מבוהלת מעט.
"זמזם". ענה לה בצחוק, "אני הרכבתי."
"אתה? כל הכבוד. איך זה פועל?" שאלה.
" כמו הפעמון החשמלי שלנו, כשהמעגל החשמלי נסגר הוא מצלצל". חזר בגאווה
על אשר למד מאביו.
באותם ימים יחסי האב והבן זכו לעדנה. יעקוביקו התעניין בעבודת אביו, קרא איך מודדים זרם
חשמלי, מה זה אומר שפקק "קופץ",הסביר לאמו שפעולת הנורה בפריז'ידר הפוכה למכשירים
האחרים.
"את מבינה, אמא? דווקא כשאנחנו פותחים את הדלת של הפריז'ידר, הנה ככה,
המעגל החשמלי של הנורה נסגר והיא נדלקת".
"אני מבינה. אבל תיזהר איז'וֹ (בן). תזכור שאסור לעשות ניסויים בחשמל שמגיע מחברת
החשמל, רק בסוללות", אמרה לו בפעם המאה.
ואכן, כל אותו חופש גדול עסק יעקוביקו בהרכבות של מעגלים חשמליים
בעזרת סוללות. בהדרכת אביו הכין פנס, ומצבעה , ומשחק טבעת לחֶבְרֶה,
וחידון חשמלי שבו הנורה דולקת כשעונים תשובה נכונה.
באחד הערבים אחרי שהבנים נכנסו אל חדרם לישון אמר רפאל לפרלה.
"אני כל כך נהנה לשבת כל ערב עם יעקוביקו".
ענתה לו "אתה זוכר שאמרת עליו 'אֵל פַּאלוֹ טוּאֵרְטוֹ נוֹ סֵאנְדֵרֵצָ'ה' (אי אפשר ליישר קרש עקום)?
"כן". הודה בחיוך מבויש.
"גם אני מכירה פתגם שקשור בפָּאלוֹ."
"איזה?"
"אל פָּאלוֹ טוּאֵרְטוֹ לָה לוּמְבְּרֵה לוֹ אֵנְדֵרֵאצָ'ה" (את המקל העקום מיישרת האֵש)
" לָה לוּמְבְּרֵה?" (האֵש?) אני לא מכיר את הפתגם הזה. הכוונה שהאש היא החיים?
יעקוביקו קצת צעיר בשביל להגיד שהחיים שינו אותו…
"לא אותו! אותך! זה לא הוא הפָּאלוֹ, אתה הפָּאלוֹ שהיתה לו תפיסה עקומה, ועכשיו היא
התיישרה."