נוֹ אַי דוֹס סִין טְרֵס (אין שתיים בלי שלוש)

לפני שנים כשבתי נירית הייתה קטנה והלכנו לבקר את הורי, הבחנתי שמתיבת הדואר שלהם

הציצה מעטפה מוארכת שעליה מודפסות המילים  "מדינת ישראל".

"לסבא ולסבתא יש דואר", אמרתי לה.

נירית שמחה, הושיטה ידיים קטנות למעלה וביקשה "אני. אני רוצה." אך לא הגיעה אל

התיבה. הרמתי אותה בזרועותי, היא שלתה את המעטפה בגאווה רבה ואמרה "אני אביא להם."

מיד כשנכנסנו לבית הושיטה לאבי את המעטפה בהבעת חשיבות: "סבא, הבאתי לך

דואר."

אבי פתח את המעטפה, קרא טופס שהיה בתוכה, ופניו התכרכמו. בלי לומר מילה פנה אל

המטבח, ולאחר רגע שמענו צליל כלי זכוכית נשבר.

נירית שהלכה בעקבותיו, חזרה אלי מבוהלת. "אמא", אמרה לי, "סבא שבר צלחת."

"לא נורא", עניתי לה, "לסבא ולסבתא יש עוד הרבה צלחות."

"אבל אמא," הנמיכה קולה והיישירה מבטה אלי, "הוא שבר בכוונה."

"בכוונה? לא יכול להיות."

אבי לא היה ידוע כשובר צלחות. גם בריקודים היווניים שאותם הירבה לרקוד,

היו כאלו ששברו צלחות אבל לא הוא.

נכנסתי איתה למטבח, אבא  עמד ליד פח האשפה הפתוח.

אמרתי לו:  "נירית חושבת ששברת את הצלחת בכוונה. תסביר לה מה קרה."

אבא ענה בכעס: "שברתי בכוונה!" וסגר את מכסה הפח בטריקה.

"מה?! למה?!"

בבוקר לפני שבאתם הודיעו לי בטלפון שדריו נפל עם האופנוע ושבר רגל, עכשיו נירית הביאה לי

מכתב ממס הכנסה שאני חייב חמשת אלפים לירות. הַיְידֵה. נוֹ אַי דוֹס סִין טְרֵס!

שברתי צלחת כדי שהיא תהיה הצרה השלישית. שלא תהיה לנו צרה יותר גדולה."

נירית הביטה בי במבט שדורש הסבר, ואבא המשיך בהקלה:

"בּוּאֵנוֹ. יָא סְקָאפּוֹ," (טוב, כבר נגמר) "להכין לכם שקשוקה?"

"כן" התלהבה נירית "וגם שוקו".

אני התחלתי לחשוב מה אסביר לה בבית.