משפחה גדולה
מאת שרה שלום
אשתי הטריה התלהבה מההתחלה שיש לי משפחה גדולה.
"אתה חייב להיות בקשר עם האחים שלך, ועם הדודים שלך, ועם הבני דודים. "
אשתי באה ממשפחה קטנה, ככה זה אצל ניצולי שואה.
הסברתי לה שמשפחה גדולה זה לא רק דברים נחמדים, לפעמים יש ויכוחים, לפעמים יש
חיכוכים, אבל היא לא השתכנעה.
"משפחה זה נכס", היא אמרה, "אתה לא יודע להעריך את זה כי נולדת לתוך זה."
"את חיה בחלום!" השבתי לה.
בראש השנה הראשון לנישואים שלנו אשתי החליטה שהיא מתקשרת לבני המשפחה שלי כדי "להדק קשרים."
"תעשי מה שאת רוצה", אמרתי לה. "אני לא בעניין."
הבן דוד שלי אמנון הודה לה בקצרה על הברכה לראש השנה ומיהר להעביר אותה אל אשתו מירי. מה יש לו לדבר איתה?
את מירי אני לא מכיר כל כך טוב, דיברה איתה על מאכלים לראש השנה וגם נתנה לה טלפונים של בני משפחה נוספים.
אשתי התקשרה, הציגה את עצמה, איחלה איחולים, פיטפטה וציחקקה בנחמדות. היא הייתה מאושרת להיות חלק מהמשפחה שלי. אחרי כל שיחה שיתפה אותי עם מי דיברה.
"אני לא בעניין." אמרתי לה. "את חיה בסרט."
כמעט כל השיחות עברו בסדר, אבל בסוף זה קרה.
דודה מלכה מאור יהודה התלהבה מהצעירה החמה שהצטרפה למשפחה, מהיוזמה שלה להרים טלפון ולברך. ובלהט הקירבה הנוצרת סיפרה לאשתי שהיא ובעלה התפלאו שהתחתנתי עם כזאת בחורה עדינה ומשכילה , הם לא האמינו בחיים שאחת כמוה תרצה אותי…
"למה?" שאלה אשתי בחיוך מוחמא.
"כי בתור ילד תמיד היו לו בעיות," לחשה הדודה, "בגיל ההתבגרות הן החמירו, היו לו התקפי זעם, והוא היה עושה דברים נוראיים", שהיא לא רוצה לדבר עליהם, "ובגלל הדברים האלו שיחררו אותו מהצבא לפני הזמן, ושמו עליו מעקב של פסיכיאטר בגהה."
"ומה היום?"… שאלה אשתי מבוהלת.
"לא יודעת אולי הוא עוד במעקב, מה הוא לא סיפר לך?" הדודה תפסה את עצמה והשתתקה.
"לא… ענתה אשתי בקול נמוך, והוסיפה בלחישה " הוא לא סיפר…"
"לא הרגשת שהוא כזה קצת עצבני?" שאלה הדודה וצחקה, צחוק קצר, חושש…
"לא…" ענתה אשתי והניחה את השפופרת.
גם אני הנחתי את השפופרת בחדר השני.
יצאתי החוצה וחתכתי בסכין את כבל הטלפון של הבית שלנו.
אחר כך נסעתי לאור יהודה.