אוטובוס בסלוניקי

אוטובוס בסלוניקי
מאת שרה שלום

כשהייתי ילדה אבא אמר לי:
-בישראל כולם כועסים באוטובוס, לא יודע למה. בסלוניקי כולם היו שמחים באוטובוס.
-מה זאת אומרת שמחים?
– קָארָה דֶה רִיזָה (פנים צוחקות) שמחים. מחייכים. מדברים זה עם זה.
-מדברים עם מי שלא מכירים?
-כן. כל מי שעלה לאוטובוס היה מברך לשלום את הנהג, את הנוסעים, וגם היו מדברים.
– על מה?
– על מה שבא. על מזג האוויר, על הדרך, על כל מיני דברים. לפעמים גם היו שרים.
-שרים באוטובוס?
-כן. מישהו היה מתחיל לשיר, ואחרים הצטרפו אליו.
– אצלנו זה קורה רק בטיולים.
– כן, אבל בסלוניקי זה קרה גם בנסיעה בעיר. לפעמים היו אפילו מספרים סיפורים.
-סיפורים באוטובוס? כולם הקשיבו?
-כל האוטובוס שמע. היו כאלו, צחק אבא, היו כאלו שלא ירדו בתחנה שלהם כדי שלא
יפסידו את סוף הסיפור.
-על מה היו הסיפורים?
-לפעמים היו ממש סיפורים, כאלו מהתורה למשל על משה רבנו, על אברם אבינו…
לפעמים סיפרו על מקרים שקרו לאנשים שהכרנו. קוּאַלוֹ אִיזוֹ  תִיאָה אֶסְטָה אִי אוֹנְדֶה איסְטוּוֹ אַכֵּאָה תִיאָה… (מה עשתה הדודה הזאת, והיכן הייתה הדודה ההיא…).

לפעמים אפילו אחרי שהיו מספרים היו אוספים סֵדָקָה איך אומרים? צדקה. תֵרוּמוֹת.
-תרומות למה?
-תֵרוּמוֹת להכנסת כלה לחופה, או למשפחה ענייה שאין לה כסף לקנות נעליים לחורף,
או לתלמיד חכם שאין לו כסף לאוכל. תֵרוּמוֹת נוּ.
-אתה תרמת, אבא?
-אני הייתי אז ילד, גם אני הייתי ממשפחה ענייה, אבל כשהיה לי תרמתי.
-גם אני הייתי תורמת אם היה לי.
-אני יודע, אִיזָ'ה(בת).

ופעם היה לי ותרמתי.
בתחנה המרכזית בתל אביב בדרכי אל  קו 5 שיסיע אותי אל בית הספר התיכון  בו למדתי, ניגש אלי בחור גבוה, לבוש ג'ינס מרופט וחולצה מקומטת , כשעיניו כבושות בקרקע סיפר לי בקול שקט וביישני שאיבד את ארנקו ואין לו כסף להגיע אל ביתו בירושלים. אולי יש לי כסף לעזור לו?
היה לי כסף לחזור הביתה באוטובוס של הצהריים, אבל אותו לא יכולתי לתרום. איך אחזור?אז תרמתי לו את הכסף של הקרטיב בדרך חזרה.אחר הצהריים מיהרתי לספר לאבא ולאמא על התרומה שלי. שניהם החליפו מבטים.
-מה? שאלתי.
-נָדָה (לא כלום ).  אמר אבא. יפה שתרמת.
כל אותו שבוע מילאה הרגשה חגיגית את חזי. עשיתי מעשה טוב. זה לא היה קשה, בסך הכל ויתרתי על קרטיב ובזכותי, ובזכות עוד כמה אנשים טובים, הבחור הצליח להגיע אל ביתו בירושלים.
בשבוע שלאחר מכן ראיתי שוב את הבחור בתחנה המרכזית. הוא לבש חולצה שונה מזו שלבש בשבוע שעבר, אבל הג'ינס המרופט היה הג'ינס מהשבוע שעבר. וגם התנהגותו הייתה כמו בשבוע שעבר. הוא  ניגש אל איש אחד, נרכן אליו מעט, ודיבר. ניגש אל עוד אחד, השפיל מבט, ודיבר. שני האנשים לא שעו לדבריו והמשיכו בדרכם.  אך הצעיר לא אמר נואש, והמשיך במעשיו. אישה אחת רחומה  הקשיבה לבחור, שלפה את ארנקה מתיקה ונתן לו כסף. ההבנה חדרה לראשי בכאב. הבחור משקר.
אחרי הצהריים סיפרתי לאבא
– ראיתי בתחנה המרכזית את הבחור מהשבוע שעבר, ההוא שתרמתי לו לנסוע לירושלים. הוא עבד עלי.
-איך את יודעת?
-כי הוא שוב התרים אנשים.
-כן. יש גם כאלה.
– אתה ואמא  ידעתם שהוא עבד עלי כשסיפרתי לכם שתרמתי?
-חשדנו.
-אז למה לא אמרתם לי?
-בשביל לא לקלקל לך.
-גם בסלוניקי, כשאספו תרומות באוטובוס,  עבדו על האנשים?
אבא הופתע מהשאלה, לא מיהר לענות. היפנה עיני מבוגר לאחור אל אשר חווה כילד,ואמר מהורהר
-קְרֶאוֹ כֶּה נוֹ … לָה וִידָה אֶרָה אוֹטְרָה…. (אני מאמין שלא…החיים היו אחרים….)
האנשים היו אחרים…
ראיתי  את מבטו המתרחק, שמעתי את קולו הנחלש, ולפני שישקע בזכרונות על שם,
מצאתי  במהירות איך להחזיר אותו לכאן.
-אבא, אתה יכול לעזור לי לפתוח את המגירה של הארון, היא נורא כבדה….
ואבא שלי חזר אלי.

מלדינו

קָארָה דֶה רִיזָה- פנים צוחקות
קוּאַלוֹ אִיזוֹ  תִיאָה אֶסְטָה ,אִי אוֹנְדֶה איסְטוּוֹה אַכֵּאָה תִיאָה – מה עשתה הדודה הזאת, והיכן הייתה הדודה ההיא
אִיזָ'ה-בת
נָדָה-לא כלום
-קְרֶאוֹ כֶּה נוֹ … לָה וִידָה אֶרָה אוֹטְרָה…. –אני מאמין שלא…החיים היו אחרים….