חבורה של סלוניקאים עם תום המלחמה. אני מזהה את אנג'ל אנג'ל
ואת ז'קו ברכה. אתם מכירים אותם? רוצים לספר עליהם משהו?
מכירים אנשים נוספים שמופיעים בצילום? שמות נוספים?
אנא כיתבו בתגובות.(בתגובה מספיק לכתוב שם בלבד לא חייבים אי מייל וכתובת).
העבודה הראשונה של "נִיסִימִיקוֹ בּוֹבִיקוֹ*"(ניסימיקו הטפש)
מאת שרה שלום
לא בכדי זכה "ניסימיקו בוביקו" לכינויו. אמנם הכינוי נולד על ידי חבריו הסלוניקאים במחנות בגרמניה, כשהם והוא היו גברים צעירים, אבל השתרך אחריו גם בעת השיחרור, בהכשרה באתונה, ואף עלה עימו לישראל. גם כשהתבגרו "ניסימיקו בוביקו" וחבריו, והפכו בעלי משפחות, נשאר כינויו עימו. אמנם החברים הקפידו לא לקרוא לו כך בפני אישתו וילדיו, אבל בינם לבינם הוא נקרא תמיד "ניסימיקו בוביקו". במפגשים השבועיים שלהם הסכימו ביניהם מכבר שאין כל קשר בין כינוי שכינוהו לבין אהבתם אותו. החברים העריכו את טוב לבו, את נאמנותו החברית, את עזרתו במחנות. הם אמרו שהוא "אוֹמְבְּרֶה דֶה אוֹרוֹ*"(גבר זהב), שבמחנות היה נותן לחבר פרוסה אחרונה שנותרה…אבל…מה לעשות? בּוּאֵנִיקוֹ אִי בּוֹבִיקוֹ*(טוב וטיפש)…..ככה נולד…
מכיוון שטיפשותו דבקה בו, והכתיבה את צעדיו, "ניסימיקו בוביקו" לא החזיק מעמד בשום עבודה, ופוטר מעבודות שונות חדשות לבקרים. החברים ניסו לעזור, דַרְיו שיכנע נגר מרחוב הרצל לקבל את "ניסימיקו בוביקו" לניסיון, אבל במבחן הכניסה ניסימיקו חיבר את זרועות הפוֹטֶלִים (כורסאות) עקום ונפסל מיד. איזַקינו סידר לו עבודה בסנדלריה של מוּלינַס משכונת שפירא כמבשל דבק. ביום השני ניסימיקו היה בטוח ש"תפס את העבודה", וברגע של חוסר זהירות נכווה בשתי זרועותיו…כשניסה למלצר במסעדה שבה החברה נהגו לשבת, הסתבר שהוא לא מצליח לזכור הזמנות ארוכות…
באחד ממפגשי החברים סיפר ז'קו שהיה בעל בית מלאכה לחיתוך ועיבוד שיש ברחוב סאלמה, שהוא רוצה להרחיב את העסק, מחפש סוכן שיוציא את שמעו לקבלנים של צפון ת"א ולשאר הארץ.
כולם ידעו שלתפקיד זה מתאים גבר פיקח, חלקלק ובעל כושר שכנוע, ורק "ניסימיקו בוביקו" הציע: "אולי תנסה אותי? כבר שבוע מאז שפיטרו אותי מהמחסן של "אתא"…"
ז'קו החליף מבטים עם חבריו המחייכים. חיוכיהם אמרו באלם קול: "יָה לוֹ קוּמִיטֶס*
(אכלת אותה), למה לא היית מספיק זהיר?….למה דיברת לידו?"
ז'קו הביט בניסימיקו מהורהר, אחר כך אמר בקול שקט ומהוסס: " תבוא מחר בבוקר…נראה…אולי נמצא לך משהו אחר…"
למחרת כש"ניסימיקו בוביקו" הגיע אל בית המלאכה, קיבלו ז'קו במאור פנים, הכניסו אל המשרד, ואחרי "קוֹמוֹ סְטַאס*"(מה שלומך) חברי, ו"קוֹמוֹ סְטָאס טוּ*"(מה שלומך אתה) , ו"בֶּנְדִיצוֹ' אֶל דְיוֹ*"(ברוך השם). ואחרי שתיית קָפֶג'ִיקוֹ* (קפה קטן) טעים מעשה ידיה של טוביקה הפקידה, עבר ז'קו אל פסים עסקיים. השניים יצאו מהמשרד אל החצר החולית, ועצרו ליד שולחן בטון שרגליו קצרות ועבות. על השולחן השתרע לוח שיש באורך כששים ס"מ, ולידו השתבלל סרט מידה גמיש נתון בתוך שריון מתכת. ז'קו נטל בידו את סרט המידה, הצמיד ראשו אל קצה לוח השיש, ומתחו. בעוד סרט המידה מתקדם כנחש עקלתון, אמר לניסימיקו: "אני חושב, אתה יכול לעזור לי בעבודה הזאת, את השיש הזה צריך לחתוך כל עשרים סנטימטר, העבודה שלך זה למדוד ולסמן כל עשרים סַנטים בדופן של השיש, הנה כאן," סימן באצבעו מהי דופן , "ואחר כך יחתכו אותו לפי מה שסימנת". הוציא מכיסו עפרון עבה וסימן קו, "הנה ככה. אֶנְטֶנְדִיטֶס*?"(הבנת?)
"סִי*"(כן) הניד ניסימיקו בראשו, ועיניו שבויות בתנועה המהירה של סרט המידה השב למקומו.
נתן ז'קו את סרט המידה בידו האחת של ניסימיקו, ואת העיפרון בידו האחרת, ועקב אחריו כשהוא מודד ומסמן בדופן לוח השיש קו ברור שמרחקו עשרים סנטימטר מהקו השחור שסימן ז'קו לפניו. 'אין כאן הרבה מקום למחשבה ולטעויות.' חשב ז'קו לעצמו, 'אולי סוף סוף הוא יצליח להחזיק מעמד'.
ול"ניסימיקו בוביקו" הוא אמר: "טוב מאד מה שסימנת, אחרי שתסיים עם הלוח הקטן הזה תעבור אל הלוחות שיש שעומדים כאן נשענים על הקיר. כל אחד מהם יש לו בערך מטר, מטר עשרים, אז כל עשרים סנטים תעשה סימן בעיפרון, בדופן, כמו שהראיתי לך, ואח"כ יחתכו אותם".
"בּוּאֵנוֹ*" (טוב) ענה ניסימיקו, בקול בוטח שהעביר את תחושתו שהוא יודע בדיוק מה לעשות.
ז'קו, הפנה גבו וחזר אל המשרד, מהפך בראשו באיזה קו יבחר להתנהג מול חבר שהפך להיות מועסק שלו, ואיך יזכיר לעצמו לא להיכשל בלשונו ולא לקרוא לניסימיקו "בוביקו" ליד הפועלים האחרים…
טוביקה העבירה לז'קו אין ספור שיחות בזו אחר זו, וכשיצא כעבור כשלושת רבעי השעה לבדוק אם סומנו כל הלוחות הנשענים אל הקיר, הבחין במבט מהיר שרק שנים מהלוחות הכבדים סומנו, וניכר היה ששניים אלו הוזזו ממקומם. "מה קורה כאן?! קוּוַאלוֹ אִיזוֹ אֶל יַאבַּאן*?!" (מה עשה הטמבל?!) שאל את עצמו בפליאה. הסט עיניים מהיר גילה לעיני ז'קו את "ניסימיקו בוביקו" כשהוא מתכופף מעל שולחן המלט, מנסה לפרוק מעליו בזהירות לוח שיש כבד המונח על גבו… ז'קו החניק את הצעקה שעמדה להימלט מפיו. חשש שאם יבהיל את "ניסימיקו בוביקו", יצנח הלוח הכבד מגבו וימחץ את רגליו… אֶל דְיוֹ כֶּמֶסְוַודְרֶה*….(אלוהים ישמור…) הוא עוד יצטרך לשלם לו פיצויים כל החיים…
ניסימיקו הניח את הלוח , הזדקף באיטיות ונאנח. ז'קו התקרב אליו מבועת.
"ניסימיקו, למה הרמת את הלוח?" שאל אותו באיפוק, בקול בו פונים אל שוטה, טיפש וקטן.
"למדוד עשרים סנטים", ענה "ניסימיקו בוביקו", סמוק וקצר נשימה, "כֹּומוֹ* (כמו) שהראית לי…והוסיף כשהוא מנקה זיעתו בשרוולו: "מוּצ'וֹ פֶּזְגַ'דוֹ*…"(כבד מאוד…)
"בטח שפֶּזְגַ'דוֹ*…"(בטח שכבד…), כעס ז'קו בקול רם, "הראיתי לך איך למדוד ולסמן על הלוח הקטן שהיה על השולחן, הלוחות האחרים כבדים מאד, התכוונתי שתמדוד ותסמן כשהם עומדים על החול, חשבתי שהבנת…ואתה עושה שטויות!…יכולת להפיל את הלוח על הרגליים שלך!…".הפסיק רגע בניסיון להרגיע עצמו, אבל לא התאפק והוסיף ברוגז: "אתה לא מבין מה שמדברים אליך?…""אה". ענה "ניסימיקו בוביקו" מבויש, מבין ששוב לא הבין את הנדרש ממנו, שוב הבוס מרים עליו את קולו בכעס, אבל הפעם הבוס הוא ז'קו… החבר שלו… ז'קו שהיה חולה בטיפוס במחנות, שהגיע למשקל של שלושים קילו, והוא, ניסימיקו, נשא אותו על הגב בשלג…הכריח אותו לאכול כדי שלא ימות….
בלי להישיר מבט אל ז'קו בלע ניסימיקו דמעה סוררת והפטיר בשקט: "אני חושב עכשיו אני הולך אצל רופא אורטופד, הגב לא טוב".
"ניסימיקו בוביקו" לא חזר עוד אל בית המלאכה של ז'קו. הייתה זו העבודה הראשונה שהוא התפטר ממנה ולא פוטר.
מלדינו
נִיסִימִיקוֹ בּוֹבִיקוֹ – ניסימיקו הטפש
אוֹמְבְּרֶה דֶה אוֹרוֹ – גבר זהב
בּוּאֵנִיקוֹ אִי בּוֹבִיקוֹ –טוב וטיפש
פוֹטֶלִים- כורסאות
יָה לוֹ קוּמִיטֶס -אכלת אותה
קוֹמוֹ סְטַאס- מה שלומך
קוֹמוֹ סְטָאס טוּ- מה שלומך אתה
בֶּנְדִיצוֹ' אֶל דְיוֹ-ברוך השם
קָפֶג'ִיקוֹ- קפה קטן
אֶנְטֶנְדִיטֶס-הבנת
סִי-כן
בּוּאֵנוֹ-טוב
קוּוַאלוֹ אִיזוֹ אֶל יַאבַּאן – מה עשה הטמבל
אֶל דְיוֹ כֶּמֶסְוַודְרֶה-השם ישמור
כֹּומוֹ -כמו
מוּצ'וֹ פֶּזְגַ'דוֹ- כבד מאוד
בטח שפֶּזְגַ'דוֹ- בטח שכבד