בצילום אחותי הגדולה רוזה (שוש דוד) ואני
באהבה לאחותי היפה והגיבורה שוש דוד
רוֹזָה לָה אֶרְמוִֹזָה* (רוזה היפה)
מאת שרה שלום
רוזה הוא שם של אשה מבוגרת, אבל לאחותי קראו בשם רוזה מיד כשנולדה באתונה אחרי המלחמה. היא נקראה כך על שם אמא של אבא. זו הסבתא שמתה בשואה והייתה לנו תמונה שלה על הקיר. הסבתא השנייה גם היא מתה בשואה, אבל לא הייתה לנו שום מזכרת ממנה, אפילו לא תמונה.
רוזה מבוגרת ממני בארבע שנים, תמיד הייתה. היא למדה לקרוא לפני, ידעה קלאס וחמש אבנים לפני, הבינה ספניולית לפני, ידעה לכתוב לפני, לפני ימי הולדת של חברים מהכיתה הייתי נאלצת להתחנן לפניה שתכתוב להם ברכה בשמי על העטיפה של המתנה שקניתי. בדרך כלל זו הייתה אותה מתנה לכולם. קופסת צבעים קטנה כל כך שמעולם לא הצלחתי לכתוב על העטיפה שלה את כל אותיות הברכה והשם, היא תמיד הסתיימה לי באמצע. אבל אחותי הצליחה לכתוב באותיות קטנטנות, כי היא הייתה גדולה ויודעת.
כדרכן של ילדות אחיות מפעם לפעם היינו מרגיזות זו את זו, מתגרות זו בזו, רבות.
בגילאי ארבע חמש הכי הכי הרגיז אותי כשרוזה הייתה קוראת לי :"שרה פרה. שרה פרה" וצוחקת מול פני בהבעה מלאת סיפוק וזלזול כאילו המציאה את חרוז המאה.
מלאת כעס הייתי מפשפשת בראשי למצוא עבורה את הכינוי המעליב ביותר.
עקב גילי הצעיר הסתפקתי בתואר שקרוב למה שהיא אמרה. משהו מעולם החי כמו "רוזה חמורה" או כיוצא בזה. לעתים הצלחתי מאד (מה זה היה?…"רוזה ג'ירפה?…") , וכשהצלחתי, מבטה התמלא משטמה, פניה הפכו אדומים והמריבה המילולית עברה לפסים גופניים שכללו ידיים, רגליים, שערות וכיוצא באלה, ולא הסתיימה אלא לאחר השמעת קולות בכי. בכי זה נשמע בדרך כלל מפי, כי כאמור הייתי צעירה בארבע שנים…
הקולות הללו היוו הבטחה מפורשת להתערבות ההורים. הבירור שלהם שהתחיל מסוף התהליך, הצעיד אותם בדרך כלל דרך נקודות ציון "היא התחילה", "לא נכון, היא התחילה" עד ל"שרה פרה" שלה, ולכינוי הגנאי שלי. בסופו של בירור היו גוררים אותה לצד ומסבירים לה בלחש שהיא האחות הגדולה ואני "אֶרְמָנִיקָה צִ'יקָה"** (אחות קטנה), ולכן עליה לוותר לי, ובצדו השני של החדר היו לוחשים באזני שכבר התחרשה מקולות בכיי, כי אני הצעירה ואני צריכה לעשות כבוד ל"בֵּכוֹרָה"***(בת בכורה) , ולוותר לה.
באחד הימים הבריק רעיון בראשו של אבא. כשהתלוננתי לפניו כי רוזה קראה לי : "שרה פרה" יעץ שאקרא לה " רוֹזָה לָה אֶרְמוִֹזָה". שאלתי אותו מה זה " לָה אֶרְמוִֹזָה?" והוא ענה לי במבט של יועץ סתרים דורש טובתי שזה משהו לא טוב. שאלתי אותו בהתלהבות אם רוזה תיעלב, והוא היה בטוח שכן. העצה מצאה חן בעיני, הרגשתי שסוף סוף יש בידי חרוז מנצח, חרוז שווה משקל ל "שרה פרה" שינגח את אחותי בקלות. חזרתי אליה בריצה ומול קריאות "שרה פרה" המתחדשות, קראתי בקול גדול: "רוזה לה ארמוזה. רוזה לה ארמוזה". זהו. שתדע לה.
רוזה השתתקה לרגע מופתעת, הקשיבה לי ופרצה בצחוק, אחר כך הביטה באבא במבט ממושך ושתקה. גם אני שתקתי, אבל הבנתי שיש לי נשק נגדה, נשק מעולה,
עובדה: מקודם היא אף פעם לא שתקה לי.
אחר כך בכל פעם שקראה לי "שרה פרה", בכלל לא התרגזתי, עניתי לה "רוזה לה ארמוזה", וחרצתי לשון. הצלחתי! היא לא ידעה מה לענות לחרוז הנוראי שלי, הוא השתיק אותה. כשחייכה הבנתי שהיא נבוכה בגלל הניצחון שלי. זהו. שתשתוק לה.
וכך, בחדוות הניצחון של שתינו, אבד טעמה של מריבת הכינויים שלנו והיא הלכה והתמוססה לאיטה.
באיזה גיל גיליתי שפירוש "רוזה לה ארמוזה " הוא "רוזה היפה"? איני זוכרת,
אבל היום כשאני קוראת לה כך, אני ממש מתכוונת לזה.
מלדינו
*רוֹזָה לָה אֶרְמוֹזָה-רוזה היפה
** אֶרְמָנִיקָה צִ'יקָה -אחות קטנה
*** בֵּכוֹרָה -בת בכורה