פייבו וריפצ'ה

פַַיְיבוּ וְרִיפְצֶ'ה
מאת שרה שלום

 כשהייתי חוזרת  מבית ספר "ביאליק" שברחוב לוינסקי הביתה ללבנדה בדרך הקיצור, הייתי מתדרדרת על אבני הכורכר הקטנטנות של רחוב צמח דויד ויוצאת בתנופה אל מול החנות של פייבו וריפצ'ה. פייבו וריפצ'ה היו שם דבר ברחובנו. זוג קשישים, איש ואשתו, שניהלו חייהם בחנות קטנטנה, שכולה קיטון צר וארוך שאורכו כשלושה מטרים ורוחבו כמטר וחצי. הייתי רואה את פייבו המזוקן לבן יושב בקדמת החנות על כיסא נמוך ועוסק בסנדלרות. בידו הימנית פטיש קטן, בין שפתיו מסמרים, והוא שולף אותם מפיו בזה אחר זה ותוקע בנעל או בסנדל הנעולים על  הסד הצר שבין רגליו. פייבו לא ידע עברית, התקשורת בינו לבין אשתו הייתה בהוראות יידיש קצרות: "שְֹרַיינִישְֹט"* (אל תצעקי) כשהתלהבה והרימה קולה. "פְרֶעס"* (אוכל) כשהיה רעב. ובשאר הזמן היו המסמרים תקועים בפיו, עוצרים את מילותיו. אשתו היא שהייתה מנהלת העסקים והיח"צנית.
מקומה של ריפצ'ה רחבת הגוף היה בירכתי החנות קרוב לקיר האחורי, מאחורי דלפק שלא היה אלא לוח עץ מלבני חום שנמתח מקיר אל קיר. דופן רוחבו הימנית של הלוח הייתה מחוברת אל הקיר בצירים מיוחדים שאיפשרו לריפצ'ה להרים את הלוח, להתכופף, לעבור אל מקומה, להשיב את הלוח  מטה מהר כדי שיחזור לתפקידו כדלפק, ומיד להסתובב ולהתיישב עם הפנים אל הלקוחות. המקום שהוקצה לריפצ'ה היה צר כל כך, שהיא נאלצה להסתפק בשרפרף קטן חסר זרועות ומשענת. היא ישבה עליו שעות רבות, ימים שלמים, עד שנדמה היה כי עצמותיה ושריריה השתרשו והשתרגו לפיו. כאשר  נאלצה לקום אל קונה שהזדמן לעיתים אל החנות, היה גופה הכבד מתקשה בתנועה, ופיה נאנח, עד שהקונה, במקרה שלי הקונָה שואלת נפשה לוותר ולצאת מהחנות, כדי שהמוכרת תחזור למנוחתה השקטה. ריפצ'ה הייתה חייבת להיזהר בקוּמה כי המדפים שאחרי גבה ומשני צידיה היו עמוסים לעייפה. כל תנועה בלתי זהירה של ידיה או אחוריה הכבדים גרמה מפולת של צעצועים, משחקים, מכשירי כתיבה. אתם יכולים לחשוב שמדובר בגן עדן לילדים, אך לו ניתנו הדברים בסרט  הייתם מבחינים מיד, שקופסות המשחקים כמו "סבלנות" "ריכוז" או "128 מי יודע מאת שמוליק רוזן" מכוסות אבק, בולטות מן המדף וקרועות  בקצוות, שקלפי "הרביעיות" ישנים ודהויים, שצעצועי הפלסטיק שבורים בחלקם מן הנפילות הרבות שחוו בחייהם אצל ריפצ'ה, ושכלי הכתיבה מגובבים זה על זה באי סדר ומכתימים זה את זה. כל אלו יחד עם העובדה שמעולם לא ראיתי את פייבו או ריפצ'ה מחייכים, גרמו לכך שלא אהבתי לקנות אצלם, נכנסתי אל חנותם רק כשהייתי חייבת. ומתי הייתי חייבת?
בתקופה בה גאה בכיתתי גל ימי ההולדת, והתקציב למתנות הלך ותפח, גילתה רבקה השכנה לאמא ש"אצל ריפצ'ה הכל בזיל הזול. מה לא ידעת?", ואמא שתמיד הייתה במאבק חיסכון מול המשכורת ההולכת ומתכלה במהירות, הנחיתה עלי הוראה שאינה משתמעת לשתי פנים – "מהיום והלאה את המתנות לימי הולדת  של החברים והחברות לכיתה את קונה רק אצל פייבו וריפצ'ה". וכך לפני כל שבת של יומולדת הייתי נכנסת לחנות כדי לקנות מתנה קבועה "קופסת צבעים קטנה",  שאצל ריפצ'ה  הייתה זולה במיוחד. נייר העטיפה של ריפצ'ה היה בצבע לבן שהצהיב, וניחוח לא מחמיא של אריכות ימים עלה ממנו, אבל אני לא דאגתי. ידעתי שאחותי הגדולה תכתוב עליו בעיפרון צבעוני בכתב ידה המסולסל "מזל טוב ליום הולדת" ותצייר פרח, אני אקשט מסביב, ו"יהיה בסדר". גם כשלסיום, ריפצ'ה  מתחה גומיה ישנה ומעט דביקה על נייר העטיפה, לא דאגתי, ידעתי שבבית נסיר את הגומיה  ונדביק בקצוות נייר דבק שקוף. אחותי הסבירה לי ש"ככה זה יותר אלגנטי".
אני לא התעניינתי בפייבו וריפצ'ה, ולא ידעתי דבר על חייהם, אבל היו ילדות שידעו. היו ילדות שהאמהות שלהן היו מדברות עם ריפצ'ה ביידיש, ושאפילו נכנסו אל החצר שבין החנות לצריף המגורים שלהם, כדי לקרוא לריפצ'ה לצאת מביתה כי הגיעו לקוחות. ריפצ'ה שאי פה אי שם הרשתה לעצמה להיעקר מהמקום שאחרי הדלפק כדי להיכנס לצריף לבשל, לנקות, או ללכת לשירותים, הייתה מזדרזת לצאת אליהן, ולשוב אל החנות. אחת הילדות האלה הייתה חברתי נעמי. יום אחד כששיחקנו "מחניים הקטן" ברחוב, נעמי הגיעה מרוגשת. "תשמעו", היא אמרה, "לא תאמינו, הכניסו את הנכדה של פייבו וריפצ'ה למיסיון!" כולנו נדהמנו, יהודה עצר את הכדור במעופו, והתקבצנו סביבה. השאלות ניתכו מכל עבר: "מה???מיסיון נוצרי ???!מנזר?! נכדה?! יש להם נכדה?! היא התנצרה?! מי הכניס אותה לשם?"
בבית הספר למדנו באותה תקופה על נוצרים באירופה, עלילות דם ופוגרומים, וחטיפות ילדים יהודים …אבל זה היה שם, רחוק , פעם, מזמן…ופתאום אצלנו ברחוב ….הנכדה של פייבו וריפצ'ה….בכלל לא ידעתי שיש להם נכדה… למה הכניסו אותה לשם?.. הייתי מבוהלת.
"את בטוחה?" שאלה רחל את נעמי.
"כן. ריפצ'ה סיפרה את זה לאמא שלי…" ענתה נעמי והעבירה מבט מילד לילד, מרוצה מתשומת הלב לה זכתה, "היא סיפרה שלבת שלה ולבעלה אין כסף לגדל את הילדה שלהם, וגם לריפצ'ה ולפייבו אין כסף… הם לא יכולים לעזור. במיסיון הנזירות מגדלות אותה בלי כסף. ריפצ'ה בכתה כשהיא סיפרה לאמא שלי את זה…מסכנה…"
"אבל איך זה יכול להיות?" תמה אורי הגדול "הם יהודים!" גם אני לא הבנתי איך זה יכול להיות שפייבו וריפצ'ה יעשו כזה דבר. הם דתיים, הוא מזוקן עם קסקט צמר ניצחי לראשו, והיא תמיד בבגדים ארוכים.. .אבל לכי תדעי, אולי הם לא דתיים? אולי היא פשוט זקנה שמכסה מרפקים וברכיים כי תמיד קר לה, כמו שהסבירו לי על מָאדָאם פְלוֹר* (גברת פלור). והוא- אולי הוא כמו מָנוּאֵל אֶל קַשְֹקוּדוֹ* (מנואל הקֵרֵחַ) שדואג תמיד לכסות את ראשו?….
טוביקה אמרה: "גם אני מכירה ילד שמסרו אותו למיסיון ביפו בגלל שההורים שלו עניים. לא צריך לשלם למיסיון כסף, אז הורים עניים מביאים את הילדים ומשאירים אותם שם ללמוד, לאכול, לישון…אמרו לי שמכריחים אותם להתפלל לישו…"
השתרר רגע של שתיקה כבדה. של החלפת מבטים מפוחדים…כל ילד והרהוריו…
"יאללה משחקים?" נעמי חטפה את הכדור מידו של יהודה, החלה להקפיץ אותו, והילדים שמחו להצטרף אליה.
אני לא מצאתי כוח לחזור למשחק. ישבתי בצד על המדרגה של החנות של שבח הצורף, משהו בי  קרב אלי את הדברים בתחושה לא ברורה, מאיימת. ראיתי בעיני רוחי כמו סרט בקולנוע "זוהר" ילדה בוכייה, לבושה שמלה אפורה ארוכה, לראשה שתי צמות דקות, שני גברתנים תופסים אותה, היא מתנגדת בכל גופה, מנסה לברוח, אבל הם גוברים עליה, גוררים אותה בכוח לאורך רחוב, פותחים דלת חומה כבדה, כמו זו שראיתי בכנסייה ביפו, דוחפים אותה בגסות פנימה, וסוגרים אחריה את הדלת!!! צמרמורת אחזה בי…איזה פחד…
לא פעם שמעתי את הורי מתלחשים ביניהם בלדינו כדי שאחותי ואני לא נבין, משפטים כמו: "דֶשָׁה, נוֹ טֶנֶמוּס פַּארַאס פָּרָה אִיר אַאִי"*, (עזבי אין לנו כסף כדי ללכת לשם) או "אֶן אֶסְטָה שבת נוֹ וַַַאמוּס אַ מֶרְקָאר קָארְנֶה, וַאמוּס אַ קוֹמֶר סַרְדֶלַאס"*, (בשבת הזו לא נקנה בשר, נאכל סרדינים)
והבנתי שההורים מתאמצים לעמוד בהוצאות… שקשה להם…שאין כסף…
ישבתי על המדרגה וניסיתי להרגיע את עצמי: 'נכון, להורי חסר לפעמים כסף אבל אנחנו לא כל כך עניים… חוץ מזה ההורים שלי אוהבים אותי מאד, הם  לא ימסרו אותי לאף אחד… ומה פתאום מיסיון נוצרי?…נכון שהורי לא דתיים אבל הם סבלו מאד בגלל שהם יהודים, כל המשפחה שלנו הושמדה בגלל שאנחנו יהודים, לא יכול להיות בחיים  שהם ימסרו אותי למיסיון. בחיים לא!'

המשחק תם, הערב ירד, הילדים התפזרו לבתיהם. קמתי והלכתי אל ביתי בצעד איטי. האם רק אני נשֹאתי אתי את הסיפור הנורא?.. בבית – לא יכולתי לשאול את ההורים דבר, כי אז יגלו שאני יודעת שאין כסף, והם כל כך השתדלו להסתיר זאת ממני ומאחותי…ואחותי- אם אשתף אותה בחששותי גם היא תפחד… העדפתי לשתוק.
ימים רבים ליווה דמיוני את בדידותי וליבה את להבות הפחד. ראיתי מול עיני את הילדה העצובה, כורעת באולם אפלולי שתיקרתו גבוהה, לפניה פסל ישו הנורא , והיא מתפללת בדבקות, בוכה, מנשקת צלב… קשה היה לי להשתחרר מן המראה הזה. וזמן רב נמנעתי מההליכה הביתה בדרך הקיצור, כדי שלא לצאת מול החנות של פייבו וריפצ'ה, ועל אחת כמה וכמה נמנעתי מהיכנס אל חנותם.

באחד מימי שישי החורפיים בשעת צהריים מאוחרת,  כשהייתי חייבת לקנות "נייר קופי" וכל החנויות האחרות היו סגורות, לא הייתה לי ברירה והלכתי אליהם. כבר מפתח החנות ראיתי שריפצ'ה אינה נמצאת. פייבו ישב במעילו ובמסמריו, קלט אותי מציצה פנימה, הוציא את המסמרים מפיו ונהם, "ריפצ'ו בית." בידו עשה תנועה סיבובית המכוונת אותי להיכנס אל החצר ולקרוא לאשתו. התרחקתי ממבטו, עמדתי לפני שער החצר הרעוע והתלבטתי, להיכנס או לא? מה יקרה אם לא אביא לכיתה נייר קופי ? מה תגיד המורה?…מיד עלו לפני  פניה הגוערים של המורה…לא נעים.  ומה יקרה אם אכנס?… לא יקרה כלום! החלטתי. מספיק להיות סְפַּנְטוֹזָה* (פחדנית) כמו שלפעמים קוראים לי בבית. אקרא לה, היא תצא וזהו. אני חייבת נייר קופי!
שביל מרצפות מדרכה אפורות וגדולות נמשך מהכניסה לחצר עד דלת צריף המגורים של פייבו וריפצ'ה , ובין ריבוע מרצפת אחד לאחר רווח קטן של עפר רטוב ובוצי ממנו צצו ראשי עשב ירקרק. הרחבתי צעד מדלגת עליהם, טיפות גשם החלו לטפטף על ראשי. כשהגעתי קרוב אל הצריף קראתי: "ריפצ'ה. ריפצ'ה." כאילו היא חברה שלי, ו…איך אומרים היום? זה הרגיש לי מוזר.
ריפצ'ה שאוזנה הייתה ב"היכון" דרוך, שמעה את קולי מיד ופתחה את הדלת מעט. מבעד לפתח  הציצה כרס עטויה סינור, ואחריה פנים מוטרדות.  ריפצ'ה שאלה בקוצר רוח: "מה את רוצה?"
עניתי "נייר קופי" וריפצ'ה התרצתה : "יש נייר, אבל עוד רגע, יש לי סיר על האש". כשהבחינה שגשם מטפטף הוסיפה: "בואי תיכנסי, יורד גשם." ,השאירה את הדלת פתוחה כדי סדק, ונעלמה אל פנים הצריף. עמדתי שם חוששת ומתלבטת. 'מה, היא תמיד כזאת נחמדה שמזמינה להיכנס אליה הביתה?…' ושוב השאלות המטרידות: 'להיכנס?… לא להיכנס?…מה יש שם בפנים?… אולי יש שם פסלים של ישו? אולי אראה את הנכדה מתפללת? יכול להיות שיעלימו אותי? שיחטפו אותי למיסיון?…'
"אני מכבה את האש עוד שתי דקות". צעקה ריפצ'ה מבפנים. "למה את לא נכנסת?" דחפתי מעט את הדלת, ריח מרק עוף היכה בנחירי, צעדתי צעד אחד פנימה ועמדתי. קרוב קרוב אל אל הדלת.
חלל כהה של חדר גדול נפרש לפני, הבחנתי במיטה רחבה, בשתי כורסאות, בשולחן נמוך. קירות העץ היו מסוידים בצבע בהיר , נקיים מציור או מפסל, בקיר הפונה אל החצר היה קרוע חלון קטן ממנו בקע אור דל של יום חורפי. חוץ ממני לא היה שם איש, הרגשתי שקר לי, הצמרמורת המוכרת לי שבה וריצדה לאורך גבי…
אחרי רגע קצר יצאה ריפצ'ה מהמטבח ללא סינור, מייבשת כפות ידיה במטלית בתנועות נמרצות, "בואי מהר," אמרה ונפנתה אל הדלת " עוד מעט השבת נכנסת."
היא יצאה אל החצר ואני אחריה, נזהרת לא להחליק על אריח רטוב, על עפר בוצי, על עשב לח רווי טיפות , על אלף שאלות שמנקרות בראשי, לבל תצאנה מפי.

מיידיש

*"שְֹרַיינִישְֹט" -אל תצעקי
* "פְרֶעס" –אוכל

מלדינו

*מָאדָאם פְלוֹר -גברת פלור
*מָנוּאֵל אֶל קַשְֹקוּדוֹ – מנואל הקֵרֵחַ
*"דֶשָׁה, נוֹ טֶנֶמוּס פַּארַאס פָּרָה אִיר אַאִי"  – עזבי אין לנו כסף כדי ללכת לשם
*"אֶן אֶסְטָה שבת נוֹ וַַַאמוּס אַ מֶרְקָאר קָארְנֶה, וַאמוּס אַ קוֹמֶר סַרְדֶלַאס- בשבת הזו לא נקנה בשר, נאכל סרדינים"
*סְפַּנְטוֹזָה – פחדנית