לאה לה לוקה (לאה המשוגעת)
מאת שרה שלום
מי לא הכירה את "לאה לה לוקה" בעלת חנות הבדים שבאלנבי? בילדותי, מוסכם היה על כל הנשים בסביבתי, שלאה מוכרת הבדים מרחוב אלנבי היא לא נורמאלית, דוברות הלדינו קראו לה "לאה לה לוקה", דוברות היידיש "לאה דה משיגאס", ובערבית יהודית כונתה "לאה אל מג'נונה".
איך זכתה אשה אחת לקונצנזוס עדתי גורף שכזה?
החנות של לאה לה לוקה הייתה צרה וארוכה, סמוך לקיר השמאלי של החנות, לכל ארכו נמתח דלפק המכירה שברובו היה מכוסה בגלילי בד המונחים זה על זה באי סדר צבעוני מרדני, ובחלקו הנותר, הקרוב לחלון הראווה, היו מגובבים שאריות בדים בגדלים שונים, זנבות בד ששימושן מוגבל ועקב כך מחירן זול מן הבדים המיוחסים המלופפים על הגלילים במלוא הדרם. שאריות אלו היו העילה הכבדה ביותר לכינויה,לשיגעונה, ולהתנהגותה, ועל כך בהמשך.
מאחורי הדלפק קרוב לקיר ניצבה המוכרת, לאה לה לוקה האימתנית, לאה השתוקקה לאמץ לעצמה תדמית היאה ל"אשת ייעוץ אופנתי", אבל התדמית המטופחת שניסתה ליצור מדי בוקר בצאתה לעבודה הלכה והתמוססה במהלך שעות היום, בהתרוצצותה הבלתי נלאית הלוך ושוב לאורך הדלפק, בהנפת גלילי הבדים הכבדים, ובמאבקה הבלתי פוסק מול הנשים. לאחר שעות עבודה מעטות יכולתם לראות את לאה כשהרוּז' האדמדם שעל לחייה התפשט לכתמי צבע לא אחיד, הקו השחור שעיבה את מסגרות עיניה נמרח סביב העפעפיים, האודם שעל שפתיה הלך ודהה מסיגריה לסיגריה שלאה הייתה מוצצת בשאיפות עמוקות לאורך היום כולו. בשערה הצבוע שחור בוהק, יכולתם להבחין שחלקו עדיין אחוז בסיכת ראש נוצצת מהודרת, אך חלקו האחר כבר נשמט ממנה לדרך עצמאית מפוזרת ומבולבלת. בגדיה היו נאים כשלעצמם, אך גופה הגדול שהתיר כפתור או שניים ובטנה הפורצת הפכו גם את בגדיה למגוחכים.
שנאתי לבוא עם אמא אל החנות של לאה לה לוקה, שתמיד הייתה צפופה ורועשת. הלקוחות צבאו על הדוכן לכל אורכו, ואף נדחפו זו מאחורי זו בכל שטח החנות. כל אישה ניסתה ללכוד את תשומת לבה של לאה, כדי שתפנה אליה ותשרת אותה לפני האחרות. דרישות בשפות שונות התעופפו בחלל הצר, יידיש, פולנית ואף עברית נצעקו מעם הנשים בצידו האחד של הדלפק אל לאה שמצידו האחר, והצעותיה חזרו אליהן בשפתן בקול צרוד ניחר מסיגריה ומצעקה. הגלילים היו מונחים באי סדר זה על גבי זה, ולאה פרשה בתנועות הנפה מהירות ועצבניות פעם בד זה ופעם בד אחר. והייתה משדלת במשפט חוזר שוב ושוב "זה! משהו למישהו!" "זה? אין מה להגיד! משהו למישהו!"כל הצעה של לאה לבחירת בד מסוים גררה עמה זמן התלבטות של הלקוחה שזכתה לשרות, ובינתיים הייתה לאה פונה בקוצר רוח אל הלקוחה הבאה אחריה, וגם זו כשהייתה צריכה להחליט לקחה זמנה בידה, ולאה מצקצקת בלשונה לאיטיותן, וכבר פונה לשאול לדרישות לקוחה שלישית, ורביעית וחמישית, ולהציג בדים, ולייעץ, ולשכנע, ולהסיר פרור טבק שדבק ללשונה, ולהיזהר שהסיגריה לא תיגע באחד הבדים חס וחלילה….ובין לבין היא עונה על שאלה של לקוחה ראשונה, מתנגדת בלגלוג להסתייגות של לקוחה מספר ארבע, כועסת על התלבטות ממושכת של לקוחה מספר שתיים, ואינה חוסכת צעקותיה ממנה. כי לאה לא הסתירה מחשבותיה מאיש וניהלה את ממלכתה רק בדרך הנראית לה. כפי שלא היססה להקפיד על ההוראה הדרקונית שחקקה לפיה היא בלבד רשאית לעשן בחנותה, ועל הלקוחות להימנע מכך, מחשש שריפת הבדים, כך לא היססה להטיל על צבא הלקוחות את משמעת הברזל שלה בעניינים נוספים, ביניהם: "לא מתווכחים על התור!" לא בין הנשים לבין עצמן, וודאי שלא עם לאה כאשר בחרה לקדם אחת מהן אל הדלפק ולשרת אותה. נשים מתווכחות שלא הסכימו להיענות לגערות של לאה לשתוק כי "כואב לה הראש מהן". סולקו מידית מן החנות.
לאה ניסתה לשמור על שפיותה, אבל לא נקטה בדרכים הנכונות, והכי הכי פגע בה החוק שחוקקה בקשר ל "קדושת השאריות" . והבטחתי לכם שעל כך בהמשך.
לעומת הבלגאן שתמיד חגג מסיבה קטנה בחנות של לאה, לאה לא חגגה, ולא שמחה, מעולם לא ראיתי אותה מחייכת. היא עבדה קשה לפרנסתה, התרוצצה לאורך הדוכן, הזיעה, מדדה, התווכחה, גזרה, רגזה והייתה שקועה כולה במלאכת יומה. הנשים גיחכו בינן לבינן על התנהלותה העצבנית, התלחשו בינן לבינן שהיא חייבת לקחת עובדת או שתיים לעזרה, אבל חייבות היו להסתיר גיחוכיהן ולחישותיהן כדי שלאה לא תבחין בכך, כי אז תסלק אותן מהחנות. ההתפרצויות של לאה אל מול הגיחוכים, הלחישות, והמריבות על התור היו כאין וכאפס לעומת הגייזר שהתפרץ ממנה כשהעניינים הגיעו לשאריות. במה דברים אמורים?
לפי סדר הבריאה בממלכה של לאה (להלן צד א') לקוחה (להלן צד ב') הייתה חייבת להתחיל דרכה בחיפוש בד בין הבדים היקרים שבגלילים, אשר על הדלפק, והיה ולאחר השתדלותו של צד א' לא מצא צד ב' בד מתאים בין הבדים שבגלילים, אזי רשאי צד ב' לנוע אל חלק הדלפק שבו השאריות הזולות, ולחפש לעצמו בד ביניהן. היו נשים, כמו אמא שלי, שניצלו את הצפיפות, וכאשר מבטה של לאה לה לוקה היה מהן והלאה הרשו לעצמן לדלג על שלב החיפוש בגלילים היקרים, ושלחו ידיהן מיד אל השאריות…. מעשים אלו נגד החוק היו מוציאים את לאה מן הכלים… כאשר צדה בזווית עינה תנועה של נבירה לא חוקית בשאריות הבדים, הייתה פורצת בזעקת שבר, ומקפצת לאורך הדלפק מצד הגלילים, אל צד השאריות ובעוד אחוריה מתחככים בקיר הסוגר עליהם, היו זרועותיה מושכות בכוח את השאריות מידי העבריינית שמולה ופיה שוטף אותה בצעקות תוכחה, ואף בגרוש מן החנות. המגורשת הייתה יוצאת תוך כדי מלמול משחרר "לאה לה לוקה", "עושה סיבוב" באלנבי וחוזרת שוב לחנות, כי לאה לא יכלה לזכור את כל עשרות הפרצופים שנכנסו לחנותה מדי יום.
אם תשאלו מדוע שבו הנשים אל חנותה שוב ושוב? אשיב לכם את אשר ענתה לי אמי:בגלל המבחר הגדול של הבדים, בגלל שהבדים היקרים שעל הגלילים היו זולים יותר מאשר בחנויות אחרות, ובמיוחד בשל השאריות שהיו זולות ביותר ולעתים הצליחו למצוא בהן מציאות של ממש. אמא התגאתה לפני חברות שפעם היא הצליחה "להוציא מהשאריות שמלה שלמה עם חצי שרוול…" והעיקר- בכלל לא היה איכפת לנשים שלאה כועסת, וצועקת ומגרשת. הכינוי "לאה לה לוקה" איחד את כולן בדגל ההתנשאות והאדישות.
בערבים היו השאריות של לאה זרוקות בחלון הראווה שפנה לרחוב אלנבי, מצפות לאור השמש ולבעלת החנות שתכניסם פנימה. כאשר הייתי חוזרת בשבתות מפעולה בתנועת הנוער שברחוב ברנר הייתי רואה אותן מיותמות בחנות הסגורה, רחוקות משאון החיים שהפיצה סביבן לאה לה לוקה במשך השבוע כולו. חברי שהיו עמי לא תיארו לעצמם את ערכם של הסמרטוטים הצבעוניים שמעבר לשמשה, את השפעתם על התנהגותה וטירופה של אישה אחת.
כשגדלתי מעט סירבתי לבוא אל חנותה של לאה לה לוקה, נודע לי מאחרים שהשנים החולפות הרעו את מצבה. שמיעתה כבדה וקריאות הלקוחות עם צעקותיה התערבלו לכאבי ראש טורדניים. ראייתה היטשטשה, קטרקט שהתפתח בשתי עיניה גרם לה לחשוד בכל הזזת יד תמימה שמטרתה נבירה אסורה בשאריות הבדים, כל אלו גרמו לה לחץ נפשי נוראי. ואף העישון המרגיע נאסר עליה בגלל בריאותה הרופפת…החוקים שחוקקה קמו עליה לכלותה, ובאחד הימים כאשר לקוחה ניגשה אל השאריות לא בזמנה, קיבלה לאה התקף טירוף, יצאה מבעד לדלפק התנפלה על הלקוחה, השליכה עליה שאריות בדים, צעקה בבליל שפות, גררה אותה בחזקה אל הפתח, ומשם בדחיפה אל הרחוב, ואחר כך התיישבה על הריצפה ופרצה בבכי שלא ניתן היה להפסיקו.