יום תופרת

מאת שרה שלום

 דודה אלגרה, הייתה "השַׁסְטְרָה* הקבועה" שלנו , כלומר התופרת הקבועה שתפרה לנו בגדים לימי חול ולשבת, בְּלוּזָאס*(חולצות), סאראפנים, חצאיות, הכל.
אבל כשהיו מתקרבים אירועים רב חשיבות, כמו חתונה או ברית מילה או בר מצווה  שמצריכים בגדים מהודרים במיוחד, אמא הייתה מזמינה את נעמי שהייתה תופרת מומחית. כזו שמרוב מומחיות יכלה לתפור קרוב מאוד לדוגמאות שהופיעו בחוברות הבּוּרְדָה שנשאה עימה בקביעות.
יום תופרת עם נעמי היה יום חשוב בחיי המשפחה. התאריך נקבע חודשים מראש ע"י אמא שהלכה במיוחד אל הטלפון הציבורי שבשכונת שפירא, והתקשרה ממנו אל השכנה הרחומה של נעמי שהתהדרה בטלפון ביתי. לאחר ההסכמה הקולית נרשם התאריך שחור  על גבי לוח שנה, כך שאף לא אחד במשפחה יכול היה להתעלם ממנו.

יום לפני התאריך המיועד, היה הבית מצטחצח לכבוד התופרת, גם הסירים הועמדו על הכיריים. כל זאת כדי שביום התפירה יהיה הבית נקי, ועקרת הבית, כלומר אמי, לא תשחית זמנה על בישולים והכנות, אלא תקדיש אותו לתפירה ולעבודות קטנות כמו מדידה, השחלת חוט במחט,הכְלָבָה ועוד אי אלו עבודות זוטריות שכשרונה עמד בהן. אפילו דודה אלגרה השַׁסְטְרָה הייתה נרתמת לעזרה, כדי שבאותו יום תהיה בבית "אוֹטְרָה אוּנָה מָאנוֹ"* (יד נוספת). כל זאת מתוך כוונה להוריד את העומס מן התופרת המומחית, לחסוך בזמנה היקר כך שיוקדש למלאכות שרק היא מומחית בהן, ואולי "וָה אַזֶר אוֹטְרָה אוּנָה שמלה"* (תעשה עוד שמלה אחת).  כלומר אולי נצליח להרוויח שמלה נוספת באותו יום, וננצל עד הסוף את התשלום שניתן לה עבור יום העבודה. מה שנקרא "לַבוֹר* (עבודה) בקבלנות".
התופרת המומחית הייתה מגיעה אל הבית בבוקרו של יום, פורשת לפנינו את מיטב הז'ורנאלים האירופאיים, ומזמינה אותנו להעטות על  עצמנו, בעיני רוחנו את בגדי הדוגמניות החטובות. היום יש תוכנות מיוחדות במחשב שמאפשרות להציב את הבגד לפני גופנו, ולראות בצג את עצמינו  לובשים אותו. אבל אז לפני חמישים שנה (איני רוצה לכתוב יותר. מספיק חמישים…) אז עשינו זאת בעזרת הצמדת הבד לגוף, הבטה במראה שבצד הפנימי של דלת הארון, והפעלת  כוח הדמיון.

לא היה עלינו אלא לבחור דוגמה מבין שלל הדוגמאות בבורדה, ולהחליט איזו מיריעות הבדים  שקנינו מבעוד מועד, תתאים לביצוע המשימה. מסירת הבדים מידי אמא לידי נעמי לא נעשתה כלאחר יד. כל יריעת בד נמסרה באיטיות מכובדת תוך הקפדה על היישרת מבט מעין לעין , וציפיה למחמאות. ובצדק!
כמו שסיפרתי לכם בסיפורי הבדים שלי "הפגישה הראשונה שלי עם החוק" המספר על "דוִיקוֹ אֶל אַלְטוֹ" מוכר הבדים מרחוב נחלת בנימין, וכן בסיפור  "לאה לָה לוֹקָה" על מוכרת הבדים המיתולוגית מרחוב אלנבי  – מלאכת קניית בד לתפירה הייתה באותם ימים של ילדותי תורה שלמה. זה היה אחד הטסטים הרציניים שבו נמדדה בעלת הבית. (טסט חשוב נוסף היה מידת הצלחתה בדקוּת ובפריכוּת של בצק הבורקס שהיא רידדה, טסט אחר היה עד כמה העוגה שלה "עלתה" באפיה ולא "נפלה" בהמשך…אך על כל אלה בפעם אחרת…)לענייננו נאמר שמידת הבַּלַבּוּסְטִיוּת של עקרת הבית וניסיונה נמדדו על פי קריטריונים דרקוניים של טיב הבד, צבעו, אורכו, רוחבו, רשרושו, חוזק החוטים שהשתרבבו מאימרתו, מידת הדיוק של הדוגמה , וודאי היו מרכיבים נוספים שנסתרו מעיני, כי אני הייתי ידועה כאסטרונאוטית עם שתי ידיים שמאליות שאין לצפות ממנה לעזרה ממשית בעבודות בית בכלל, ובתפירה בפרט. היה מוסכם על בני הבית ותופרותיו שחלקי ביום תפירה המשפחתי מצומצם למינימום, והכי חשוב שלא אפריע.

אז בתחילת היום תפקידי היה להגיש למבוגרות בחיוך רענן את הקפה שאמא הכינה, ומיד לאחר שתייתו, להסיר את הספלים מהשולחן, ועמם כל חפץ חשוד ומיותר, כדי שהבורדה  " נוֹ וָה סוּזְיָאר חס וחלילה" ( לא תתלכלך). אחר כך הייתי מוזמנת לבחור מהבורדה שנפרשה , את הדוגמה המועדפת עלי, ובדרך כלל שומעת הסברים עם סיבות מוזרות למה "זה לא ייצא ככה בדיוק כמו בבורדה אבל בערך…". אחרי שהייתי משלימה עם מפח הנפש ש"זה לא ייצא בדיוק ככה, ובגלל זה לא אראה כמו הילדה הדוגמנית שבחוברת, ובכלל מה איכפת לי, בין כך וכך  אני מעדיפה ללבוש מכנסיים…"

או אז הייתי מתחילה להשתעמם. הייתי פורשת אט אט בהסתר לכיוון החדר השני. אל הספר שדאגתי להניח שם, הרחק מזירת המחטים, החוטים ומכונת הזינגר המטרטרת. למה בהסתר? כי בחושי הרגשתי שאמנם המבוגרות לא ציפו ממני לעזרה, אבל עיצבן אותן שאני לא מוכיחה רצון לעזור…מי יבין לב מבוגרות ? במיוחד כשהן עסוקות וממהרות, והבטלנות שלך
"עולה להן בבריאות…"
אבל היה שלב שבו אי אפשר היה לוותר על נוכחותי. שום דבר לא עזר, הייתי חייבת להתייצב.!!!זה היה שלב המדידות . אני שנאתי מדידות! כמה ששנאתי לעמוד כמו בול עץ ולחכות שנעמי, או דודה אלגרה או אמא שלי יכרכרו צמוד אלי וימדדו לי. כמה גערות ספגתי מאמי, "תרימי ידיים! תכניסי בטן! תחזיקי גב ישר! תמדדי מסביב למותן, איפה המותן שלך?…לא. המותן שלך כאן! את עוד אומרת אוּף????חוצפנית!!!"

אז מצאתי פתרון, כשנקראתי למדידות הייתי מביאה את הספר שבו קראתי באותה שעה,
החזקתי אותו בידי מול עיני, עמדתי וקראתי, וזה עזר לי להתייחס באורך רוח אליהן ואל מדידותיהן. ואפילו לא להגיד עוד "אוּף" בקול רם.

לעתים כשהייתי שומעת מפיהן צעקה חוזרת ונשנית "תסתובבי", או "תרימי יד". הייתי מבינה שהינחתי לעצמי לרחף אל תוך עולם הספר, והן כועסות עלי שאיני מבצעת את הוראותיהן מיד, והייתי נענית לבקשות בגדלות נפש, וכשעיני תקועות בשורה אליה הגעתי בקריאה הייתי מניחה להן לבצע את זממן. אתם חושבים שזה עזר? כשמדדו לי חצאית זה עזר, כשסימנו לי מכפלת זה עזר, אבל כשמדדו לי חולצה או שמלה או סאראפן והייתי צריכה לפרוש ידיים לצדדים- זה עצבן אותן עוד יותר….
"הָהָהָ- מָ-ן! דֶשָׁה אֶל לִיבְרוֹ!!!" (תעזבי את הספר) *ומחליפות מבטים מעל ראשי, כאילו אני איזו מטומטמת…
וביננו, זה היה די מעליב.

כל דבר שעשיתי הרגיז אותן. אפילו המכשיר המודרני המצחיק שאמא קנתה, רגל המתכת הגבוהה עם חור זעיר, שממלאים אותה בטלק ולוחצים על כדור גומי כדי שהטלק יפרח דרך החור, אפילו המכשיר הזה עיצבן אותן, כי כשהסתובבתי סביבו  כדי שיסמן בגובה אחיד את קו המכפלה של השמלה שלי, ניסיתי להסביר להן בעזרתו מה שלמדנו אז בכיתה שכדור הארץ מסתובב סביב עצמו וסביב השמש. והן בכלל לא התעניינו. אפשר לומר אפילו שאמא עצרה אותי באלימות, כשסיננה בין שיניה "מספיק". וגם דודה אלגרה שבדרך כלל נמנעה מהטפת מוסר הביטה בי בכעס, והפטירה "בַּסְטָה"(מספיק).
אבל
היה יום תופרת אחד שבו ממש ממש כעסו עלי ואפילו בכיתי. אמא לא הייתה מוכנה להשלים עם הידיעה שאני, כאישה לעתיד, לא אדע "אפילו לתפור כפתור! אפילו להשחיל גומי לתחתונים!" היא הייתה איתנה בדעתה שעלי מה  שאומרים היום "להתיידד" עם מלאכת התפירה, ושבאחריותה לדאוג לכך. אז בין העבודות היזומות שנועדו לקרב אותי אל עולם התפירה היא הייתה נותנת לי מפעם לפעם עבודות יזומות, כמו להשחיל חוט למחט, לאסוף את הסיכות מהריצפה בעזרת המגנט האדום שצורתו פרסה, להתאים צבע חוט לכפתור…וגם…לפרום את התכִים הגסים של חוטי המכלב שחיברו את המכפלה של החצאית. כל זאת כמובן אחרי שהיא תפרה את המכפלה בחוט נסתר שעין אדם לא ראתה.
והנה קרה המקרה שבאותו יום נורא, הייתי שקועה בקריאת הספר "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו. הייתי רובי ככולי בתוך הסבל הנוראי המתואר בספר… בתוך העוני והסחי…בתוך גורלם של הגיבורים הנאבקים לשנות את חייהם…
נעניתי לבקשתה של אמא, וראשי היה עדיין בעולם הנוראי שצייר ויקטור הוגו…פרמתי ופרמתי ופרמתי…. עד שהחוטים הרפויים התלפפו זה בזה, הבד השתחרר מכבליו המעיקים, ומסרתי אותו לאמא. כשחזרתי שוב אל ספרי שציפה לי בקוצר רוח, שמעתי את הצעקה הנואשת של אמא: "מה עשית? פרמת את כל המכפלה! גם את החוט הנסתר! איפה הראש שלך?!" היא ממש כעסה, ודודה אלגרה הפטירה בלדינו בשקט משהו שלא הבנתי, אבל בטוח שלא היה לטובתי…אני התחלתי לבכות, הרגשתי כל כך  עצובה… כל כך מסכנה…אבל אולי זה היה בגלל שקראתי את "עלובי החיים" בגיל צעיר מדי…

מלדינו

*השַׁסְטְרָה-התופרת
*בְּלוּזָאס-חולצות
*אוֹטְרָה אוּנָה מָאנוֹ-יד נוספת
*וָה אַזֶר אוֹטְרָה אוּנָה שמלה- תעשה עוד שמלה אחת
* לַבוֹר-עבודה
*נוֹ וָה סוּזְיָאר-לא תתלכלך
*דוִיקוֹ אֶל אַלְטוֹ-דויקו הגבוה
*לאה לָה לוֹקָה –לאה המשוגעת
*הָהָהָ- מָ-ן! דֶשָׁה אֶל לִיבְרוֹ!!!- תעזבי את הספר
*בַּסְטָה -מספיק