הכלה אינה חוזרת – לָה נוֹבְיָה נוֹ טוֹרְנָה
מאת שרה שלום
שמלת החתונה שלי הייתה לבנה ומפוארת. הלבישו אותי בשמלה בַּסוף בַּסוף, אחרי הרחצה, אחרי שהתסרוקת עמדה זקופה על ראש, אחרי שהקוסמטיקאית סיימה את עבודתה. מתחו את פתח השמלה עוד ועוד ככל האפשר, הרחיקו אותה מהפנים הצבועות, מהשיער, ובאחת מתחו את השמלה על גופי. הידקו ורכסו, וסגרו וכלאו כנדרש. שוב הבטתי במראה, בבת אחת נעשיתי כלה. כלה לבנה. אחר כך איצי, אֶל נוֹבְיוֹ* (החתן), הגיע ונסענו להצטלם בסטודיו של צלם החתונות ברחוב נחלת בנימין. החתן והכלה, מלפנים, לחייך, מהצד, רציניים, מביטים אל אופק העתיד כלומר אל חיבור הקיר עם התקרה בסטודיו של הצלם, מתעלמים מקורי עכביש שבקשות הצלם הנישאות בחלל החדר נעצרות בהן ונארגות בסבכיהן: "חתן כלה, חיוך קטן בבקשה, מבט אלי, חיוך גדול בבקשה."
חיוך שהפך לצחוק בלתי נשלט. ואני מרגישה את בחיר לבי רוטט מצחוק לאורך גבי. ו"לא לזוז" וקליק וקלאק. אחר כך "הכלה לבד, מלפנים, מהצד, עם חיוך," וכל הסיפור חוזר על עצמו. אגב, את החתן לא מצלמים לבד. בשביל מה?…
הצילום ארך שעות. וכמובן שבסופו כבר הייתי מתה לפיפי.
הצלם אמר: "אין כאן שירותים לכלות!" "מה זה אין שירותים לכלות. אני חייבת! איפה אתה עושה פיפי?"
הצלם אמר: "שם מאחורי החנויות יש שירותים, אבל הכול מלוכלך ומלא סחורה מאובקת, וגם הרצפה מטונפת.השמלה הלבנה שלך תתלכלך. חבל. את לא יכולה להיכנס לשם."
אז מה עושים? לא יכולה להגיע לאולם החתונה במצב כזה, כולם יתנפלו עלי לברך אותי, ואני אגיד "רגע. הכלה צריכה פיפי?…" אף פעם לא שמעתי שכלה צריכה פיפי. זה בניגוד לחוקי הטבע הדבר הזה…
הצלם אמר: "תיסעי לשירותים נקיים, ואחר כך תיסעי לאולם."
איצי אמר : "בואי ניסע לבית שלך."
אבל אני נזכרתי בפתגם ששיננו לי מאז ילדותי:
"לָה נוֹבְיָה נוֹ טוֹרְנָה אֶן לָה קָאזָה כֵּסַלְיוֹ נוֹבְיָה"**(הכלה אינה חוזרת לבית ממנו יצאה ככלה). –אם הכלה חוזרת ביום החתונה לבית שממנו יצאה זה עושה מזל רע.
תיארתי לעצמי את פני אבא ואמא מתבהלים למראה שיבתי אל הבית לפני טקס החתונה, וגיליתי שגם אני, באיזה מקום עמוק ונסתר בעצמי, מתחת לכל מעטה הציניות והלגלוג של גילי הצעיר לא רוצה בעצם ביום הגורלי הזה לצאת נגד שדים, רוחות ואמונות טפלות.
ואמרתי: "לא אני לא חוזרת הביתה עכשיו." "למה?"
"ככה. לא חוזרת." "אז מה נעשה?" "ניסע אל חנה", עלה רעיון בראשי. חנה חברתי הטובה גרה בשכונת מונטיפיורי סמוך לאולם החתונות שברחוב המסגר. הגענו אליה בנסיעה מהירה ביותר. לחץ. לחץ.
איצי פתח לפני את דלת הרכב, ועזר לי לצאת מתוכו. החזקתי בידי את השמלה המפוארת, הרמתי אותה מעט כדי שלא תזדהם מן הכביש של השכונה, ומיהרתי להיכנס אל הבניין, לטפס אל הקומה השלישית בה גרה חברתי.
"כלה" "כלה" צהלו ילדים ששיחקו בכניסה לבניין. קולותיהם נישאו אל מרפסות הבניין ואל חדריו, דלתות הקומה הראשונה נפתחו לקראתי וראשים צצו בפתחים מביטים בי וצוהלים.
"כלה. מזל טוב" ברכו אותי בעיניים מאירות ובחיוכים,
דיירי הקומה השנייה והשלישית שמעו את הצהלה ופתחו דלתות כדי לתהות על קנקנה.
"כלה". "כלה" קראו אלי בתדהמה: "מה את עושה פה?"
אמרתי: "יש לי פיפי. באתי לשירותים."
"לכלה יש פיפי!"
נבלעתי בפתח ביתה של חנה כשצחוק גדול מלווה אותי.
"למה לא נסענו אלייך הביתה?" שאל איצי בדרך אל האולם אחרי שנרגעתי.
מה אגיד לו? הוא התחתן עם בחורה משכילה, מלגלגת על דעות קדומות ואמונות טפלות, מה אגיד?
אמרתי לו: "לָה נוֹבְיָה נוֹ טוֹרְנָה אֶן לָה קָאזָה כֵּסַלְיוֹ נוֹבְיָה."
איצי הביט בי משתומם. הוא לא הבין מלה בלדינו. לפעמים טוב שכך.
מלדינו
*אֶל נוֹבְיוֹ – החתן
**"לָה נוֹבְיָה נוֹ טוֹרְנָה אֶן לָה קָאזָה כֵּסַלְיוֹ נוֹבְיָה" – הכלה אינה חוזרת לבית ממנו יצאה ככלה.
שרה יקרה לי מאד!
חווות נעורים משותפות מתקופת תיכון עירוני א ולאורך השנים ,חרוטים היטב בזכרוני וצרובים בתודעה כמקור לשמחת חיים הנאה והומור .הביקור שלך ושל איציק ביום החתונה בביתי בשכונת מונטיפיורי של פעם ,כפי שתיארת בספרך , מהווים דוגמא לחוויות שתמיד מעוררות חיוך , שמחה והרהור על מאפייני החתונות של פעם .תיאור הילדים והשכנים למראה הכלה היפה כל כך אמיתי. כך חוו הילדים מראות כאלה בטבעיות מהרחוב בקרבת ביתי ובכניסה לבנין. בהמשך ליוו אתכם במבטם , כשובל של שמחה בדרככם לקראת החתונה ברחוב המסגר.
הי חנה,
אכן זיכרון משותף נהדר מימים שחלפו.
היינו בחורות וגם בגרנו והתבגרנו
אני שמחה שהקשר ביננו נשמר.
תודה על תגובתך.