אן לה קאלז'ה דה לילינבלום*
מאת שרה שלום
בכל פעם שאמא הייתה צריכה לקחת דבר דואר רשום מבניין הדואר המרכזי של תל אביב , היא הייתה מעקמת את האף ומתלוננת באזני אבא : *"אוף, אן לה קאלז'ה דה לילינבלום*." (אוף, ברחוב לילינבלום) אבל לא היה סיכוי שאבא ימלא את המשימה במקומה, כי כל הליכה כזאת הייתה כרוכה באובדן יום עבודה, וזה לא בא בחשבון.
כדי להגיע אל בניין הדואר היינו צריכות, אמי ואני, לנסוע בקו 16 עד רחוב אלנבי, ואחר כך, ללכת לכל אורך רחוב לילינבלום. בכל פעם בה הגענו אל תחילתו של הרחוב נהגה אמי לאחוז בידי בחזקה ולזרז את צעדינו. ואילו אני לא מיהרתי. דווקא הרחוב הזה היה עמוס דברים מעניינים שגרמו לי להאט את צעדי. הוא לא דמה לרחובות האחרים שנהגנו ללכת בהם. הרגשתי שהוא רחוב אחר, שונה, שאני זקוקה לזמן כדי להבין אותו. הייתי סקרנית לדעת למה ברחוב הזה יש הרבה גברים שמסתובבים באפס מעשה. מה, אין להם מה לעשות? הם לא עובדים כמו אבא שלי? ולמה הם מתקרבים כל כך זה לזה כשהם מדברים? הם לוחשים סודות? ולמה הם מסתכלים לכל הכיוונים כשהם מעבירים דברים זה לזה? שאלתי את אמא, אבל היא טענה שאינה יודעת. ואם היא לא יודעת, למה היא תמיד ממהרת כשאנחנו מגיעות לרחוב הזה? למה היא לא הרשתה לי לעצור אפילו בפעם ההיא כשנפרם לי הקשר של השרוך בנעל? ולמה היא אמרה לאבא: "נו אס נעים דה פסאר אונה מוז'ר סולה אן אסטי לוגאר?** (זה לא נעים לאישה לבדה לעבור במקום כזה) מה לא נעים כאן?…
בתוך בניין הדואר היינו עומדות הרבה זמן בתור, ואחר כך חוזרות דרך לילינבלום. מן הסוף להתחלה. ושוב, אמא זרזה ואני נגררתי, מנסה לחדד את אזני שיבחינו במלים, ואת עיני שיחדרו למבטים, ואולי אפתור את חידת החשאיות האופפת את הרחוב הזה.
פעם בדרך חזרה הצלחתי להתקרב אל שניים שהסתודדו, חשבתי שאשמע את סודם אבל מה ששמעתי היה שהשמן עם המעיל אמר: "עשרים". והשני, עם הסוודר, ענה לו: "לא בא בחשבון". לא הצלחתי לשמוע עוד, כי אמא שמה לב ומיהרה להרחיק אותי מהם. איזה מין סוד זה? שאלתי את עצמי, ואחר כך את אמא, אבל היא אמרה שאין לה מושג על מה הם דברו.
מכיוון שלא ניתנו לי הסברים על הנעשה ברחוב לילינבלום המופלא, המצאתי אותם בעצמי לפי הספרים שקראתי מהספריה העירונית, כשקראתי אגדות על מלכים החלטתי שהבית הגדול ברחוב לילינבלום הוא טירה שנסיכה כלואה בה. הגברים שמסתובבים ברחוב מחכים לשעת כושר כדי לשחרר את הנסיכה, ומעבירים ביניהם מידע על המבצע. באותו יום הלכתי ברחוב בראש מורם, עיני נשואות אל חלונות הבית הגדול, מקווה לראות את הנסיכה מציצה. 'אם היא תציץ , אני כבר אמצא דרך לעזור לה', חשבתי לעצמי, אבל היא לא הציצה.
בפעם אחרת, נדמה לי שזה היה כשקראתי את "אי המטמון" חשבתי שאולי הגברים בלילינבלום מעבירים ביניהם מפות סודיות של אי נעלם שנמצא הרחק הרחק בלב האוקיינוס הגדול, הוא מוקף תנינים ועוד חיות ים מסוכנות, ומי שיתגבר עליהן , ויעלה על האי, ימצא בו אוצר גדול. ואחר כך חשבתי שאולי אני טועה, אולי הגברים האלו כבר היו באי, ועכשיו הם מחלקים ביניהם את המטמון כאן, בלילינבלום. הם עושים זאת בהסתר ובלחישות כדי שאנשים לא ישמעו ולא ידעו.
לימים למדתי שההסבר האחרון שלי היה הקרוב ביותר למציאות. ברחוב לילינבלום של אותם ימים התרכזו עסקי השוק השחור. היו אלו דולרים אסורים שעברו מיד ליד. והיו אלו גברים משועממים שעשו זאת. אמא הייתה חולפת על פני הרחוב בסערה, כדי שהגברים המשועממים לא ייטפלו אליה, וכדי שבתה לא תבין שהיא עדה למעשים בלתי חוקיים. שלא תבין בכלל שקיימים כאלו דברים…
מלדינו
*אן לה קאלז'ה דה לילינבלום -ברחוב לילינבלום
**"נו אס נעים דה פסאר אונה מוז'ר סולה אן אסטי לוגאר? " –
"זה לא נעים לאישה לבדה לעבור במקום כזה"