בגד ים (מסיפורי בית רומנו)

בגד ים  (מסיפורי בית רומנו)
מאת שרה שלום

 

כמעט כל תל אביבי הכיר את "בית רומנו " שביפו. בניין ענקי בצורת האות חית, ששלוש קומותיו מחולקות לעשרות  חנויות שהיוו פתרון לפועלים מעוטי יכולת בעלי משפחה, להם לנשותיהם ולילדיהם.

בבית רומנו היו חנויות ביגוד  שהסחורה שלהן זולה, אמנם הסחורה לא הייתה זולה כמו בדוכנים שבשוק הכרמל. אבל בניגוד לדוכנים שבשוק, ששם אי אפשר היה למדוד דבר, אפילו החזיות נמכרו ללא מדידה מול עיניהם של הפרחחים המגחכים  – הרי שבבית רומנו אפשר היה למדוד את הבגד. וזה היה חשוב. חשוב מאוד. בחנויות היה תא קטנטן שבפתח שלו השתלשל בד. המוכר היה קורא לבד  "וילון",  ומזמין את הקונה למדוד מאחורי "הוילון". כשהתבגרתי ו"ניצנים נראו בארץ", הבושה העמיקה והייתי בוחרת להיכנס לחנויות לא לפי הבגדים המוצגים לראווה, אלא לפי מידת האטימות והרוחב של "הוילון". בזמן המדידה הייתי נכנסת אל התא ובהוראות עצבניות מאלצת את אמא להיצמד אל פתחו, לפרוש שתי זרועותיה לצדדים, ולמתוח את הוילון מקצה הפתח האחד עד קצהו האחר, ו"אמא, לא לזוז!"  "אמא, שלא יראו לי". "אמא! תחזיקי! את כל הזמן זזה!" "אמא אוף!!!"

היה טקס שלם של קנייה  בבית רומנו: כשהייתי יוצאת מאחורי הוילון לבושה בבגד החדש ומתבוננת במראה, הייתי צריכה להיזהר! לא לחייך! לשמור על פנים ללא מבע! שהמוכר לא יראה שאני מרוצה. כי אם הוא יבין שהבגד מוצא חן בעיני, הוא יעלה את המחיר. וגם אמא – יכולה להעיר בקול רק הערות שליליות, כמו "גדול מדי! קטן מדי! איזו תפירה הפסים לא נפגשים.." וכל מיני כאלה בפרצוף חמוץ, ורק לרמוז לי בעיניה כשהבגד בסדר גמור, והיא רק עובדת על המוכר.

אחר כך היה מגיע שלב ב' הויכוח על המחיר.

אמא –זה יקר מדי!

מוכר -גברת, לי זה עולה יותר!

אמא-תוריד. תוריד.

מוכר- לא יכול…

אמא-בטח שכן!

מוכר-גברת, את לוקחת אוכל מהפה של הילדים שלי!

לעתים כשהטונים היו עולים, אמא הייתה יוצאת בהפגנתיות מהחנות, ואני נשרכת אחריה מבוישת. כשזה הצליח המוכר היה ממהר אחרינו וקורא בהכנעה: " גיברת גיברת . בסדר. בואי."

היא הייתה חוזרת לחנות זקופת קומה בראש מורם. מנצחת!  ואני אחריה מרגישה שלא נעים לי. כל כך שנאתי את התהליך הזה.

הייתה פעם שהתהליך הזה לא צלח, ועליו אני רוצה לספר לכם. אחר צהריים אחד כשחיפשנו בבית רומנו בגד ים עבורי, ראיתי בחלון הראווה של הטורקנו בגד ים טורקיז! עם גזרה משגעת!

ידעתי שאני חייבת אותו! חייבת! אמא אמרה:" הטורקנו יקרן אבל בואי תמדדי, נראה."

מאחורי הוילון המתוח לבשתי את בגד הים ויצאתי אל המראה הצמודה לתא. מה אומר לכם? בגד הים היפיפה ענה על כל הדרישות המחמירות שהטיפו הנשים בסביבתן גדלתי: הוא "ישב עלי בול", הוא "עשה לי גוף", הוא "התאים לי לצבע של הפנים". למראה דמותי במראה לא יכולתי להתאפק וחייכתי אל עצמי חיוך גדול. מיד נזכרתי שאסור לי, והבטתי באמא, ראיתי לה בעיניים שהיא מרוצה, שהיא חושבת שהבגד ים אלוהי. אבל אמא הפטירה רק: "בסדר " קר ולא מתלהב.

פנתה  אל הטורקנו ושאלה למחיר. לשם קרוב לבבות שאלה בשפתו: "קְוַאנְטוֹ  אֶס?*"

הלדינו לא ריככה את ליבו של הטורקנו, הוא  נקב במחיר גבוה, כצפוי.

אמא התווכחה, ניסתה להוריד את המחיר, ואני לא הקשבתי. על רקע קולותיהם הייתי עסוקה בבחינת דמותי הנעה מול המראה קדימה, אחורה, סיבוב קטן שמאלה וגם ימינה. מכניסה בטן, מבליטה ציצי. וואוו. מה יגידו החברות? מה יגיד..

-תורידי את הבגד ים. נשמע קולה של אמא פסקני  וחד.

סבתי לאחור מביטה בה.

-קונים?

-לא, ענתה אמא ,יקר מדי.

הבטתי בה מנסה להבין אם היא רק מעמידה פנים, אבל לאכזבתי אמא הייתה רצינית.

המוכר הקשוח כבר לא היה איתנו. הוא ענה בטלפון " פתוח כל יום משמונה עד חמש. בבקשה אדוני. להתראות."

יצאתי מהתא לבושה בבגדי , הנחתי את בגד הים הנכסף על הדלפק, והלכתי בצעד אטי, בכיוון אמא  שחיכתה לי ליד הדלת. קיויתי שתרגיל היציאה של אמא יסתיים בנצחונה, אבל הפעם המוכר לא קרא לנו! בגד הים היפיפה נותר בחנות ואנחנו מחוצה לה. מתרחקות…הבטתי אחורה בזעם, איש לא  בא בעקבותינו.

לבי צנח "אמא לא נקנה? הבגד ים כל כך יפה."

"נכון, הסכימה אמא, "אבל יקר, נמצא משהו אחר." בחוסר חשק ירדתי עם אמא אל קומת הקרקע של בית רומנו שם הייתה חנות גדולה של בגדי ים, נכנסתי איתה אל חנויות נוספות, אבל לא מצאנו בגד ים אחר, אני גם לא רציתי שום בגד ים אחר! חדוות הקניה אבדה לי ורציתי רק הביתה. כל אותו אחר צהריים הייתי עצובה ומתבודדת.

בערב לפני השינה אמא שאלה אותי, " מחר בשיעור ראשון בבית הספר יש לך משהו חשוב?"

ידעתי מנסיון העבר שאם אמא שואלת ככה צריך לענות לה "לא. לא חשוב!" וזה מה שעניתי.

אמא אמרה: "מחר תגיעי רק לשיעור שני."

"למה אמא?"

"את תראי", ענתה וחייכה. "העיקר תפסיקי להיות עצובה. לילה טוב וחלומות נעימים. נשיקה."

למחרת בבוקר אמא ואני הגענו לבית רומנו  כמה דקות לפני השעה שמונה. החנות של הטורקנו הייתה עדיין סגורה, מחלון הראווה ניבט בגד הים  היפיפה מצפה לי כמו חבר נאמן. אף אחד לא קנה אותו. הוא חיכה לי.
הטורקנו הגיע בשמונה בדיוק, פתח את מנעולי דלת החנות בשני מפתחות גדולים ונכנס פנימה. אמא אחזה בידי וזינקנו אל החנות מיד אחריו בצעד מהיר.

הטורקנו הביט בנו ונראה לי מופתע, האם בגלל שזכר אותנו מאתמול? האם בגלל שהקדמנו כל כך?
את אמא המחשבות האלו לא העסיקו בכלל, היא ביקשה ממנו בלדינו לתת לי למדוד את בגד הים שבחלון.

נכנסתי לתא, מיששתי בשמחה את בגד הים היפיפה, נהניתי מן המגע הנעים, המוכר,   ולבשתי אותו שוב. כשיצאתי והמוכר אמר מחירו, אמא הציעה מיד מחיר נמוך בהרבה. המוכר הביט בה, הביט בי, נאנח ואמר, "קְוַאלוֹ פְּוֶודוֹ אַזֶר? יָא מֵאַפֶרָאתֶס **, לא מוותרים על סִיפְתַח"

אמא הבליעה חיוך, והבגד ים היה שלי!!! שלי!!!

כשהתרחקנו מהחנות, השקית ובה בגד הים בידי האחת, וידה של אמא בידי השנייה שאלתי אותה אמא , מה זה "סיפתח"?"

אמא ענתה בגאווה,"סיפתח זה פתיחה, התחלה של היום, הסוחרים מאמינים שאם הם מוכרים לקונה של הסיפתח , זה שנכנס ראשון באותו יום, אז יהיה להם יום טוב של מכירות.

-ואם הוא יוצא בלי לקנות יהיה להם יום גרוע?

-כן.

"בגלל זה באנו מוקדם? להיות ראשונים?"

"כן. בגלל זה. " ענתה אמא והרחיבה צעדיה, "עכשיו בואי נחפש מהר תחנת אוטובוס לרחוב לוינסקי  את כבר באיחור גדול לבית ספר."

לא רציתי לחזור לשיגרת בית הספר, רציתי להאריך את מצב הרוח הטוב שלי עוד ועוד… להוציא את בגד הים מהשקית, ללבוש אותו… ולחגוג איתו …"אמא, היום כבר הפסדתי את הסיפתח של הבית ספר. " אמרתי לה, "זה סימן שאנחנו צריכות לוותר היום על כל הלימודים ולעשות חיים. אולי ניסע לים? נדמה לי שראיתי שאוטובוס קו 41 לים עובר כאן."

אמא לא ענתה, רק הביטה בי וחייכה.

מלדינו

*קְוַאנְטוֹ  אֶס?- כמה זה?

**קְוַאלוֹ פְּוֶודוֹ אַזֶר? יָא מֵאַפֶרָאתֶס – מה אני יכול לעשות? תפסת אותי.