אחותי ואני היינו הולכות פעם בשבוע אל המעדנייה של "אהרוניקו ובניו" שבשוק שפירא, נושאות סל ריק שאמא תפרה מבד חום גס והוסיפה לו ידיות למשקל כבד. סל ריק שעתיד להתמלא בדליקטסים של "אהרוניקו ובניו" לפי הרשימה שאמא ואבא הכתיבו לנו. "תרשמו: טָרָמָה*, זֵיתוּנַאס דֶה גְרֵיצָ'ה**, פִּיפִּינוֹס***, חַלְבָה (במלרע), יוֹגוּר (הריהו היוגורט החמצמץ, בעל טעם גן עדן, שאהרוניקו היה מביא מן המקרר שמחוץ לחנות), קֶזוֹ סַַאלַאדוֹ****, וכך עוד ועוד, וכמובן שאחותי ואני לא שכחנו אף פעם לסגור את הרשימה עם מרמלדה, מה שאבא קרא מַרְמֶלָטָה. דמי טירחה. ואכן הטירחה לא הייתה קטנה… כדי להגיע אל אהרוניקו היינו חייבות ללכת ב"כביש הצר" הריהו הקטע של רחוב סאלמה שקישר בין רחוב לבנדה בו גרנו לשוק שפירא. קטע רחוב זה היה כביש צר, חסר מדרכה, שלאורך כל אחד מצדיו רבצו בתים ישנים מטים לנפול. בין הבתים לכביש זחלה דרך עפר צרה ומאובקת שרוחבה רוחב אדם, כך שהלכנו זו אחר זו, אחותי הגדולה מקדימה ואני אחריה. הבתים היו צמודים זה לזה, פה ושם פלשו מדרגותיהם אל דרך העפר, ונאלצנו לדלג עליהן או לעקפן וללכת
על הכביש. זה לא היה פשוט כי הכביש היה דו סיטרי! כאשר התקרבו אלינו שתי מכוניות מפנים ומאחור, היינו עומדות במקומנו עצורות נשימה, ניצמדות אל קירות הבתים ומחכות שיחלפו. בשעות החשיכה לא העזנו כלל להיכנס אל "הכביש הצר" כי אז שלטו בו ה"משחרים לטרף", גברים רוכבי אופניים שתוך כדי רכיבה היו מבחינים בהולכת רגל, מסיטים את הכידון לעברה, נדחפים אליה, מצמידים אותה אל קירות הבתים
ו"דוחפים ידיים".
אבל…
ברגע בו הגענו אל החנות של אהרוניקו נשכחה הדרך הנוראה כבמטה קסם. נורות הפלורסצנט הרבות שעל התיקרה האירו באור בהיר, מה שאימא קראה "אור יום" את פניהם המחייכות תמיד של אהרוניקו ובניו, את המעדנים הפרושים על הדלפקים שלפניהם, וקורצים בשלל צבעים וטעמים אל הקונים שמאחוריהם. ואנחנו היינו מצביעות על כל טוב הארץ לפי הרשימה: "זה" ו"זה" ו"זה"."בניו" היו תמיד שואלים "כמה?" אבל מי הבינה במשקל? היינו אומרות "שים" ולפי התכולה הגדלה בשקית היינו שואלות את עצמנו אם אמא ואבא יסתפקו בכמות?…עד שהיינו מחליטות ואומרות: "די מספיק".
היינו צריכות לשמור על התור כי תמיד היו בחנות קונים רבים, ומטבע
הדברים המוכרים רואים את הגבוהים לפני הנמוכים, ואת הגבוהות לפני הנמוכות. אבל "בניו" היו בסדר. תורנו תמיד הגיע בסופו של דבר.
אח"כ בדרך חזרה עם הסל המלא ביד, והידיות הלוחצות בידיים הקטנות, הייתה הבטן מקרקרת את קירקוריה, ומתלבטת בהתלבטויותיה, וכשהיינו מגיעות הביתה הייתה היא מתפרצת ומקשה: "במה אבחר? מה אמרח על פרוסת הלחם הראשונה ? את המלוח? את המתוק? את החמוץ? כמה פרוסות אצליח לאכול לפני שאשבע?…" עיניים גדולות לבטן קטנה. בעיה.
הבעיה הייתה צצה כל פעם מחדש, עד שבאחת הפעמים הבנתי איך לפתור אותה! חתכתי את פרוסת הלחם לארבעה חלקים ועל כל חלק הנחתי מעדן אחר. רבע עם לקרדה, רבע עם גבינה מלוחה, רבע עם חלבה ורבע עם מרמלדה, ובא לציון גואל. שבע ומאושר. באחת הפעמים בהן חזרנו ממסע הקניות אצל אהרוניקו היישר אל המטבח, ואני מיהרתי להתענג על הפתרון שמצאתי לבעיה הקולינארית שלי, נכנס אבא למטבח, הביט בחלקי הפרוסה, ופרץ בצחוק.
"חלינקה", הוא קרא לאמא: "וֶן מִירָה קְוַואלוֹ אִיזוֹ לָה צִ'יקָה, קוֹרְטוֹ לָה פֵּרוּסָה אֶן קְוַוארְטוֹס*****".
וכך למדתי שהמלה קְוַוארְטוֹ היא רבע.
מלדינו
*טָרָמָה – קוויאר
**זֵיתוּנַאס דֶה גְרֵיצָ'ה- זיתים מיוון
***פִּיפִּינוֹס- מלפפונים
****קֶזוֹ סַַאלַאדוֹ – גבינה מלוחה
*****"וֶן מִירָה קְוַואלוֹ אִיזוֹ לָה צִ'יקָה, קוֹרְטוֹ לָה פֵּרוּסָה אֶן קְוַוארְטוֹס" – "בואי תראי מה עשתה הקטנה, חתכה את הפרוסה לרבעים".
כך כתב יהודה:
"כל מה שאוכל לספר על התמונה הוא, שצולמה ב-1927 באותו
בית כנסת בסלוניקי. אבי ז”ל, שהיה אז בן 17, הוזמן לשם כפייטן.
בארץ ישראל הוא היה אחד ממייסדי “בית תפילה” בת”א, והיה
אחד החזנים משך שנים רבות.
אבי נמצא בתוך ה”תיבה” (ה”בימה” בלשונם של אחינו האשכנזים),
הוא השני מצד ימין לשמאל.
אין לנו שום מידע על אנשים נוספים בקהל בית הכנסת".
תודה ליהודה ולרחל הצבי על השיתוף.
נפלא. המעדנים של ארוניקו הפעילו אצלי את בלוטות הרוק ואת הזיכרון. אלי כבש את ליבי עם פרוסת לחם חי,לחם בריאות קוראים לזה היום,ועליה המדענים של ארוניקו.
הי אילנצ'וק, בתיאבון. שבת שלום לך,לאלי, ולכל המשפחה.
אגב, אחרי פרסום הסיפור הזה ב"שוחרי לדינו" קיבלתי תגובות חמות מבני המשפחה של אהרוניקו, ביניהם כלתו רחל צבי, שבדרך מופלאה חידשה קשר עם שורדי שואה ממשפחתה אשר חיים בצרפת ובארה"ב. לקראת יום הזיכרון לשואה שחל השנה,ראיינתי אותה וכתבתי על כך במגזין "כיוון חדש" .קישור למגזין מופיע באתר שלי. ביי יקירה.
שרה יקרה,
התענגתי על תיאוריך, הזיכרונות שי עולים באמצעות זיכרונותייך. נזכרתי כיצד אמי הייתה מכינה את הטרמה לבד מביצי דגים, ביצים לא מבושלות ושמן. נה שהיום מכונה איקרא ונעשה באמצעים תעשייתיים.
נזכרת איך סבא היה הולך לשוק הכרמל וקונה את הלקרדה והגבינה המלוחה הכי טובות שטעמן גן עדן.
המכולות הקטנות והשכונתיות היו כעין מקום מפגש קהילתי. תמיד אפשר היה לקנות בהקפה.
נהנת מאוד מסיפורייך, כמטה קסם את מביא את אז לעכשיו. תודה לך! זהבה
תודה שרה
מקסים עוררת בי זכרונות נעימים של צבעים ריחות ואנשים…
זה מדהים כל פעם מחדש, איך שהשכונה הפשוטה הזו, נטעה בכל אחד שגדל בשכונה, זיכרונות נעימים ולא נשכחים לעולם, וכל הסיפורים שאנשים מספרים פשוט נוגע לכל אחד מאיתנו, כאילו זה סיפורו האישי, אחלה ותודה מרנין את הלב.
אין ולא תהיה על המלוחה שלהם. מי שלא אכל לא יבין את זה.
אחד האחים שמו יום טוב צבי. המנטור שלי.