איך הגיעה תִּיאָה* בֵּאָה מסלוניקי לניו יורק?
מאת שרה שלום
ישנם טיפוסים של אנשים שתמצאו אותם בכל זמן, בכל מקום ובכל חברה. אם תפשפשו בזיכרונכם תיווכחו לדעת שאתם מכירים חלק מהם. את זה שתמיד מציקים לו, את זה שכולם אוהבים, את המעצבן, את המצחיק, את המנהיג. אחת מטיפוסים אלו הייתה "תיאה בֵּאה"
(דודה ביאה).
כאשר נשמעה על דלת בית הורי נקישה, והתשובה לשאלתנו "מי זה?" התמהמהה, היה אבא מזדרז לענות בקול מאנפף: "תיאה בֵּאה." כשהייתי קטנה האמנתי לו, הייתי מביטה בסקרנות לכיוון הדלת מצפה לראות אשה מבוגרת, רחבת אברים ומתנשמת בכבדות, פוסעת לאיטה אל תוך ביתנו, אבל תיאה בֵּאה לא הופיעה אף פעם. תמיד היה זה מישהו אחר שנקש על דלת ביתנו.
כשגדלתי מעט שאלתי את אבא למה תיאה בֵּאה לא באה אלינו באמת. והוא גיחך וענה:
-תיאה באה לא חיה בישראל. היא הייתה שכנה שלנו ביוון.
-ביוון?
-כן. בסלוניקי. כשהייתי ילד היתה לנו שכנה נודניקית שקראו לה תיאה בֵּאה.
-אז למה כל פעם שדופקים בדלת אתה אומר בקול כזה ""תיאה בֵּאה"?
אבא צחק.
-כי השכנה הזאת הייתה באה אלינו כל יום, ולא פעם אחת אלא כמה פעמים. הייתה דופקת על הדלת ובלי ששאלנו הייתה קוראת בקול המצחיק שלה ככה מהאף: "תיאה בֵּאה ", ואנחנו, הילדים, היינו מחניקים את הצחוק שלנו ופותחים את הדלת.
-למה הייתם מחניקים את הצחוק?
-שלא תשמע שצוחקים ממנה.
-היא באמת הייתה דודה שלכם?
-לא. היא הייתה רק שכנה, אבל אמא ביקשה שנקרא לה תיאה בשביל לעשות לה את הכבוד.
אמא ריחמה עליה כי היא הייתה סוֹלָה** , אישה לבד, לא היה לה בעל, ולא היו לה ילדים. היא הייתה באה אלינו לפחות עשר פעמים ביום, פעם באה לבקש ביצה, ופעם לספר לאמא על שכנה שצרחה, פעם באה לתת לנו לטעום בקלווה *** שהכינה, ופעם להחזיר שני פיפינוס**** שלקחה אתמול. כל יום היינו שומעים דפיקות בדלת, ואחר כך שומעים "תיאה באה", והיא הייתה נכנסת. כל יום. כל יום. לפעמים היינו עושים הצגה ומחקים את הקול שלה וצוחקים, ואמא הייתה משתיקה אותנו, לא היה לה נעים שתיאה באה תשמע שאנחנו מלגלגים עליה.
תיאה באה עוררה באבא זכרונות נעימים, והוא הרחיב את סמכויותיה בביתנו בלב חפץ ובעין יפה, בין השאר הוסיף לקניינה את כל מה ששייכותו לא הייתה ידועה. למשל ספר שהגיע אל ספרייתנו ואיננו זוכרים כיצד. ממי שאלנו אותו?
-מתיאה באה. ממהר אבא להשיב.
מגבת מוזרה בצבעיה שאינה שייכת לשום סט מרכישותיה של אמא, של מי היא?
-של תיאה באה.
ואפילו בפסח כשבן דודי הצעיר שאל למה יש כסא ריק ליד השולחן?
אחותי ואני מיהרנו להשיב " כסא לאליהו הנביא", ואילו אבא בשלו "לתיאה באה".
כעבור שנים, כשאחותי למדה בניו יורק נסעתי להתארח בביתה.
שעה קלה לאחר שהגענו אל הבית משדה התעופה, נשמעה דפיקה בדלת.
-מי זה ? שאלתי אותה.
-תיאה באה. ענתה בחיוך ופסעה לעבר הדלת.
שוב כמו בילדותי צפיתי לראות דודה מבוגרת, לבושה שמלה ארוכה.
אבל בפתח ניצבה אשה צעירה. היא לבשה מכנסי ג'ינס חולצה קלת שרוול, ועמה ילד קטן כבן
שנתיים.
-הַי, היא אמרה.
בעברית? באנגלית?
-תכירי את אחותי, הציגה אותי אחותי באנגלית. ואני הכרתי את סוזי.
-אולי את יכולה לשמור על ג'וש שעה וחצי? שאלה סוזי את אחותי.
-לא. יש לי שיעור עוד חצי שעה.
עכשיו הגיע תורי. סוזי הישירה אלי מבט שואל.
-גם היא לא יכולה, אמרה אחותי, היא נוסעת אתי.
בכל יום הופיעה סוזי לפחות ארבע פעמים בפתח ביתה של אחותי, פעם כדי לשאול דבר,
ופעם כדי להחזיר, פעם כדי לספר על איזו חכמה שהבן שלה אמר, ופעם סתם לפטפט.
וכשהייתה בחדר, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה הטורדנית.
-תיאה בֵּאה או לא תיאה בֵּאה? שאלה אחותי כעבור יומיים, ונימת ניצחון בקולה.
-אכן, תיאה בֵּאה. הסכמתי. חבל שאבא לא זכה להגיע לכאן,הוא היה רואה איך תיאה בֵּאה שלו בשר ודם הגיעה מסלוניקי לניו יורק.
מלדינו
*תיאה=דודה
**סוֹלָה = בודדה
***בקלווה=עוגה עשויה מאגוזים
****פיפינוס=מלפפונים