איך גיליתי שעוף הוא תרנגולת (לה גאינה)

לָה גָאִינָה, או איך גיליתי שעוף הוא תרנגולת?

מאת שרה שלום

הבניין ברחוב לבנדה מס' 1 א' בו התגוררתי בילדותי, וזה שבלבנדה מס' 1 היו צמודים זה לזה. אם עמדתם במדרכה ממול, כשגבכם אל מפעל "מטע" יכולתם להבחין ששני הבניינים יצרו יחד מפלצת בטון אימתנית שלה עיניים פקוחות – חלונות, וזרועות נשלחות – מרפסות, בבניין שלנו 1א'  היו רק חמישה דיירים, אבל בלבנדה 1 רחב הידיים היו עשרות דירות ודיירים.
בעלי הבניין הענק הזה היו בני משפחת אמינוף זוג מבוגר, מרובה ילדים ונכדים, שהתגוררו במספר דירות שבבניין. כילדה לא הבנתי איך למשפחה אחת יש רכוש כזה, בניין גדול שבו דירות להשכרה, וחנויות בקומת קרקע. מה, הם כל כך עשירים?
מסביבי, בשכונה, בבית הספר התגוררו בדרך כלל משפחות שהשתייכו למעמד הפועלים, בהן האב עבד קשה, ולעתים נאלצה גם האם לצאת לעבוד מחוץ לבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. חלקם היו ניצולי שואה שהגיעו לארץ בחוסר כל, וגם האחרים לא התברכו במצב כלכלי מזהיר, בלשון המעטה.
לעומתם משפחת אמינוף הזכירה לי את קורח העשיר שעליו למדנו בכיתה. חוץ מבעלות על הבניין, היו להם גם שתי משאיות גדולות שחנו ליד המדרכה, לפני הבניין, והבנים המבוגרים נהגו בהם בחריצות רבה, משעה מוקדמת בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה, ונשאו בהם משאות שונים ומתחלפים. מנין אני יודעת שהמשאות היו מתחלפים? לפי שתמיד היה איזה שובב שכונתי שהיה מטפס על המשאית החונה, מפשיל את מעטה הברזנט שעליה ומגלה לנו מה יש מתחתיו. לפעמים היו דברים מעניינים שאפשר לחלוק בהם, למשל בקבוקי משקה קל שנשלפו מהארגזים, הורדו בזהירות אל קהל הילדים הצופה מטה, והתקבלו בקריאות עידוד. למשל אבטיחים… שנשמטו מיד מגובה המשאית, הוכיחו בקלות את חוק הכבידה עליו למדנו בכיתה,  וברגע בו פגשו במדרכה התפוצצו ונחלקו לחלקים שהספיקו לכולנו…
יום שבת אחד חנתה ליד המשאיות מכונית לא מוכרת לנו. ולא סתם מכונית פרטית ולא מסחרית, שזה כשלעצמו היה דבר פלאי ברחובנו, אלא מכונית ארוכה, רחבה, שצבעה השחור מנצנץ בשמש, ומי שהציץ פנימה ראה מושבים מרופדים. היה קצת קשה להציץ כי  השמשות במכונית היו כפולות…אטומות מעט…הנכדים של משפחת אמינוף סיפרו לנו בסוד, שזו מכונית משוריינת שהייתה שייכת לנשיא יצחק בן צבי, ושהדוד הצעיר שלהם קנה אותה ממנו. "לא רק השמשות כפולות", התגאו הנכדים, "גם הפח של המכונית חזק במיוחד. אפילו כדורים של רובה לא יכולים לחדור דרכו.  הנה תרגישו!" מלאי הערכה היכינו בפח בכל כוח אגרופינו הקטנים עד שהדוד הופיע במרפסת, וצעק על כולנו להתרחק מהמכונית "לפני שאני יורד אליכם!", והתרנגולות, שהתרוצצו במרפסת הבית, קרקרו יחד עמו בהסכמה מלאה.
אתם ודאי תמהים על אילו תרנגולות אני מדברת? ומה פתאום?
גם אני אף פעם לא הבנתי: אם בני הזוג אמינוף עשירים כל כך למה הם צריכים לגדל תרנגולות במרפסת ביתם?… בטוח שגידלו, לא רק שקרקוריהן נישאו למרחוק, אלא  שגברת אמינוף ביקשה משכנותיה לשלוח עם ילדיהן שאריות לחם יבש שנותרו בבתיהן  מאכל לתרנגולות. אמא שדיברה איתנו בדרך כלל בעברית, הייתה שומרת שאריות לחם "לתרנגולות של גברת אמינוף", ואבא שהרבה לדבר בלדינו היה שומר "פָּרָה לַאס גָאִינָס דֶה אָמִינוֹף, מִיסִיכִּינִים, נוֹ טְיֵינֵן פַּארַאס פַָּרָה לַאס מֶרְקָאר קוֹמֶאר…"
איסוף שאריות הלחם נמשך בביתנו  במחזורים של שבוע. בכל יום שישי הייתה אמא שמה בידי את שקית הפרורים עבור התרנגולות של אמינוף, ואני הייתי מקפצת מגג הבניין שלנו אל הגג הצמוד של הבניין שלהם, יורדת אל ביתם, ונענית בשמחה להזמנה של גברת אמינוף להיכנס פנימה אל המרפסת כדי להנות מחוויית האכלת התרנגולות. מכולן העדפתי לקרב כף יד מושטת עמוסת פרורים  אל מקורה של תרנגולת אחת חלושה, פוזלת ומג'ונג'נת, שלא היה בכוח כנפיה לגבור על התרנגולות האחרות ולהידחף עד אלי. בחזרתי הקופצנית הביתה מן הגג אל הגג הייתי מרגישה שעשיתי מעשה טוב. וההרגשה הייתה נהדרת.
שבת אחת כשהסבנו אל שולחן האוכל ואמא הגישה קערה ובה  נתחי עוף טבולים  עמוק בקְלֶמָה, הריהו רסק סמיך של עגבניות מבושלות. התלוצץ איתה אבא: "טְרוּשִׁיטֶס לָה גָאִינָה דֶה אמינוף?"
"איזו גָאִינָה?" שאלתי אותו מופתעת. לא ראיתי תרנגולת, ואפילו לא שמעתי קרקור בסביבה.
"זאת" אמר והצביע על נתחי העוף ברסק העגבניות, "אֶסְתָה אֶס גָאִינָה אֶן קְלֵמָה, נוֹ סַאבֶס?"
מה, גם לעוף שאוכלים קוראים גָאִינָה?" שאלתי.
אמא, אבא ואחותי הגדולה החליפו מבטים.
"את לא יודעת שעוף שאוכלים הוא תרנגולת?" שאלה אחותי.
"מה פתאום?… " הזדעזעתי, "העוף שאנחנו אוכלים הוא תרנגולת?…
"כן!!!"
"כמו התרנגולות של אמינוף?"
"בטח",  הוסיפה אחותי גאה בידענותה, "כשאוכלים תרנגולת קוראים לזה עוף, וכשאוכלים פרה קוראים לזה בשר בקר…"
הופתעתי. הבטתי בנתחי העוף הטבולים בקְלֵמָה האדומה כדם, וקמתי מהשולחן. הייתה זו אחת מארוחות שבת היחידות בהן לא הכריחו אותי "לגמור הכל מהצלחת."
לא. לא נעשיתי צמחונית, אבל מאותו יום חדלתי להביא פירורים לתרנגולות של אמינוף, ידעתי שאיני יכולה עוד להישיר מבט אל עיניה הפוזלות של המג'ונג'נת הקטנה.

מלדינו

"פָּרָה לַאס גָאִינָס דֶה אָמִינוֹף, מִיסִיכִּינִים, נוֹ טְיֵינֵן פַּארַאס פַָּרָה לַאס מֶרְקָאר קוֹמֶאר…" – בשביל התרנגולות של אמינוף. מסכנים, אין להם כסף לקנות להן אוכל…"
"ְטרוּשִׁיטֶס לָה גָאִינָה דֶה אמינוף?"- "הבאת את התרנגולת של אמינוף?"
"אֶסְתָה אֶס גָאִינָה אֶן קְלֵמָה, נוֹ סַאבֶס?" – זה עוף ברסק עגבניות. את לא יודעת?