ללמוד בדרך הקשה (מסיפורי בית רומנו)
מאת שרה שלום
בבית רומנו שבתל אביב היו חנויות רבות, חלקן עוררו ב"קנייניות" אמא , אחותי הגדולה ואני התעניינות מרובה, אם בשל חלון הראווה שלהן שהיה מפתה ומזמין להיכנס, אם בשל מחיריהן הזולים, ואם בגלל הכרות קודמת שהייתה חיובית ונעימה. לעומתן היו חנויות אחרות אליהן לא נכנסנו, אם משום שהסחורה שהציגו לא התאימה לנו, אם משום שהמחירים היו גבוהים מדי, או בגלל שבחלון הראווה התנוסס שלט "אין מכירה ליחידים", או "מכירה לסיטונאים בלבד". אגב, לא נכון לומר שאמא ויתרה על אלו האחרונות מראש. לעתים ניסתה מזלה בהן והתקבלה, ולעתים עם הכניסה צעד ראשון מבעד לפתח הדלת שמענו צעקה אנטיפטית " רק בסיטונאות,גברת." . צעקה שהרחיקה את האם ובנותיה כלעומת שנכנסו.
-אמא, מה זה סיטונאות?
-אנגרוסו*, נו איך אומרים ? חיפשה אמא את המלה המתאימה, שקונים דוֹגֶ'ה** ביחד.
-מה זה דוג'ה…?
-שתיים עשרה ביחד.
-ואנחנו?
-אנחנו קונים אחד, שניים.
-אז למה את נכנסת?
-כי לפעמים הם כן מוכרים ליחידים.
– מתי כן?
-לא יודעת מתי. אין פה חוקים. לפעמים כן ולפעמים לא, אז אם רואים משהו יפה בחלון אני מנסה.
-אבל, אמא, זה מעליב שהמוכר צועק עלינו לא להיכנס…
-לא. זה לא מעליב! הוא יודע את שלו ואני יודעת את שלי!
כך אמא במשפט שאני מרגישה בכל עצמותי שהוא תרגום משפה אחרת. איזו? יידיש שעליה גדלה בילדותה, או לדינו אותה אימצה מהיום שהכירה את אבי? והיכן הגאווה הידועה של אמי?… אני שואלת ועונה לעצמי: כנראה שמול סוחרים ומוכרים לובשת הגאווה של אמא פנים אחרות, לא חשוב כמה מתווכחים וכמה מנדנדים, אם הצלחְתְ להוריד מהמחיר, ולצאת מהחנות עם הסחורה המוזלת -הצלחְתְ בגדול. יש מקום לגאווה.
חנות נוספת שלא נכנסנו אליה הייתה זו שהתנוסס בה שלט "לא מחליפים החלפות". -אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה, מה זה לא מחליפים החלפות. אז מה מחליפים?
כאמור, כילדה שגדלה בסביבה של מהגרים, שהעברית שבפיהם תורגמה בד"כ מחשיבה בשפה זרה, הייתי רגילה לשמוע משפטים מוזרים ומשובשים. כמובן שאסור היה לתקן למבוגר את שפתו, כי זו נחשבה חוצפה, וכך למדתי לשחות בים התרגום והבלבול, לפענח ולנחש, ולהבין דבר מתוך דבר.
תיארתי לעצמי שגם המשפט "לא מחליפים החלפות" הוא מאלו המתורגמים באופן לא הכי מוצלח, ולא התעמקתי בו עוד. עד….עד שלמדתי את משמעותו בדרך הקשה.
זה היה כעבור שנים, באחד מימי עונת הקיץ שבה ילדתי את בני. בטקס ברית המילה שלו לא קיבלנו שיקים כמו שנהוג היום, אלא מתנות, וכמו שהיה נהוג להביא סיפולוקס לחתונות, כך היה נהוג להביא חליפת תינוק לברית מילה. וכך קיבלנו חליפות לתינוק בצבעי לבן וכחול ותכלת, ועוד לבן, ועוד כחול, ועוד תכלת, והנועזים אף הביאו לנו חליפה בצהוב , שהוכרז באותם ימים "צבע ניטראלי", שמתאים גם לבנים וגם לבנות…
למחרת טקס הברית, אמא שלי, שבאה לעזור ליולדת, אספה במעשיות האופיינית לה את החליפות הרבות והפרידה ביניהן לשתי קבוצות – קייציות שגודלן מתאים לצאצא בן יומו ולחודשיו הראשונים, מולן חורפיות גדולות מעט שיתאימו לו לגיל שישה חודשים וצפונה, וביניהן אחת, מה שהיא הגדירה "דמיסזון" רקומה בדוגמה מקסימה. לגבי שתיים עשרה החליפות הנותרות, שלא התאימו אף לא לאחד מהקריטריונים, פסקה ביבושת:
-את אלו צריך להחליף.
-להחליף?
-כן. החליפות החורפיות יהיו קטנות עליו עד החורף, וקייציות כבר יש לו מספיק…
-מי יחליף חליפות?….
או אז שלפה אמא חיוך יודע כל וענתה בסיפוק
-בבית רומנו יש חנות שמחליפה!
כעבור שבועיים, כשהתחזקתי מעט, נסענו לבית רומנו,
אתם כבר מבינים שהגענו אל החנות ההיא שסיפרתי לכם עליה.
בפתחה עדיין התנוסס השלט: "לא מחליפים החלפות".
כשנכנסנו הבנתי למה בעבר לא ביקרתי אף פעם בחנות הזאת. היא הייתה עמוסה כולה בפריטים לתינוקות. חיתולים, מצעים, מגבות, מוצצים, צעצועים, ובגדים מכף רגל ועד ראש, מגרב סרוגה זערורית, ועד כובע קטנטן שמשני צידיו שנצים לקשירה.
המוכר שאל בנועם קול:
-כן מה בשבילכן?
בלי להכביר מלים הוצאנו את המתנות מהסלים והנחנו אותן על הדלפק. ניכר שהמוכר מורגל בכך, הוא פתח כל אחת ואחת מהקופסאות, הוציא בעדינות חליפה אחר חליפה, פרש ובדק מול אורה הצהוב של הנורה שהשתלשלה מן התקרה. לאחר שכל החליפות צלחו את מבחן הקבלה, הוא החזיר כל אחת ואחת לקופסה המתאימה, הניח עליה את נייר העטיפה השקוף ושאל:
מה אתן רוצות בהחלפה?
לאחר מבטים משוטטים בחנות, והתייעצויות החלטתי על מגבת ענקית בה אעטוף את בני לאחר הרחצה, חיתולים, וסיכת בטחון גדולה שראשה עטוף פלסטיק (כחול כמובן, לא ורוד חלילה…)
בעזרתה אהדק את קצוות חיתול הבד, לבל יתרופף עם תנועות התינוק.
המוכר חישב חישוביו על נייר ואמר:
-מגיע לך מגבת גדולה, סיכת ביטחון, ושני חיתולים.
-למה רק שניים? נזעקתי. נתתי לך שתיים עשרה חליפות. זה הרבה כסף.
-ככה זה! פסק. את מקבלת חצי מהערך של מה שהבאת. את מביאה לי משומש ואני מחליף לך לחדש.
-זה לא משומש זה חדש. התרסתי מולו. הבאתי לך חליפות חדשות עם הקופסה. ניכר היה שהמוכר גם הוא מורגל לתגובה הזו, ואינו מתרגש ממנה. הוא לא ענה. שתק בעקשנות.
כעסתי, אבל מכיוון שהפעם אפילו אמא לא התווכחה, הבנתי שאין לי ברירה. לקחתי את התכולה ויצאנו.
-הוא הגזים, אמרתי לה,
ואמא ענתה באנחת השלמה: כן. ככה הוא כל השנים. החברה קוראים לו "יעקוביקו לדרוניקו***".אני לא מתווכחת איתו כי הוא אף פעם לא מוותר. אין ברירה אחרת. אין מישהו אחר שמחליף מתנות.
כעבור שבוע כשפרשתי את אחד החיתולים החדשים שקיבלתי בהחלפה, הבחנתי בכתם קטן.
כתם חלודה? כתם שנגרם מסיכת ביטחון ישנה? לא ידעתי מה התשובה אבל לקחתי את החיתול ובחמת זעם חזרתי אל בית רומנו.
הראיתי למוכר את החיתול, את הכתם. אבל הוא לא התרגש. האשמה כבדה נשמעה בקולו כששאל אותי:
-למה לא בדקת לפני שלקחת? מאיפה אני יודע שזה לא את שעשית את הכתם הזה?
-אני עשיתי??? רק היום פתחתי את החיתול! אמרת שהוא חדש! האמנתי לך!
-הוא חדש לגמרי ,ענה ונועם קולו משבוע שעבר אבד לגמרי, חוץ מזה תראי מה כתוב בשלט. והקריא לי הברה אחרי הברה באטיות מעליבה כאילו אני איזו אנאלפאביתית
"לא מח-לי-פים ה-חל-פות" אני לא מחליף מה שכבר החלפתי, הבנת?
כן. הבנתי. בדרך הקשה….
מלדינו:
*אנגרוסו- סיטונאות
**דוֹגֶ'ה – תריסר
***יעקוביקו לדרוניקו- יעקב הגנב