מאת שרה שלום
אחד הביטויים שהכי לא אהבתי שאמרו לי בילדותי היה:"כֶּן נוֹ טְיֶאנֶה קָבֶסָה, כֵּטֶנְגָה פְּיֶיזֶאס".כלומר "מי שאין לו ראש, שיהיו לו רגליים". ובהרחבה: לא עשית מה שצריך! עלייך לחזור על כך! אבל הפעם לעשות זאת היטב! ומיד! הביטוי הזה נאמר לי בדרך כלל בעליונות, בביקורתיות, לעיתים בכעס ולעתים בשמחה לאיד.
הוא עיצבן במיוחד מפני שתמיד תמיד היה כרוך בטירחה שנגרמה עקב חוסר הבנה או שיכחה שלי ופרושו היה לרדת שוב מן הקומה הרביעית בה גרנו וללכת שוב אל היעד המרשיע, שלעתים היה רחוק ולעתים קרוב, לסדר את הטעון תיקון ולחזור. לא משנה כמה הייתי עייפה, ולא משנה אם רגלי הקטנות כאבו, זה לא עניין אף אחד. רגליים עייפות לא הסתדרו עם הביטוי הזה. אין לך ראש, יש לך רגליים! זהו! ותמיד זה היה דחוף. הרגע! פִּישִׁין!!!(עכשיו!!!) למשל כשהבאתי לאבא נעליים שהיו בתיקון סוליות אצל הסנדלר, ושכחתי לקחת עודף מעשר לירות. כמובן שננזפתי ונשלחתי חזרה מיד עם האמירה "כֶּן נוֹ טְיֶאנֶה וגו'…. " ,כשהבאתי מהמכולת לחם שחור אחד במקום שחור אחד וחצי לבן נשלחתי מיד ע"י אמא להביא את החצי החסר מלווה בביטוי המעצבן….
הפעם שהכי הרגיז אותי לשמוע את הביטוי הזה זכורה לי עד היום. הדבר קשור בטלפון או, יותר מדויק, ב"אין טלפון" של אותם ימים. בדרום ת"א של שנות הששים כמעט ולא היו מכשירי טלפון בבתים פרטיים. ברחוב בו גרתי, רחוב לבנדה שהיה ארוך למדי, יכולת לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הטלפונים שבבתים. אנחנו הילדים עקבנו אחרי העניין, והעברנו מידע זה לזה. בדקנו ומצאנו שבטוח היה מכשיר לגולדשטיין כי הוא היה חולה לב וכל שני וחמישי הזעיקו אליו אמבולנס. היה לאסא בגלל שהוא היה פעיל במפא"י. היה לאלישבע, לא ידענו למה, אבל כנראה אחד מהאורחים שלה דאג לכך. ואולי היה גם לסולמי כי הוא ניהל את קבוצת הכדורגל של בני יהודה. להורים האישיים שלנו לא היו טלפונים. מי שנזקק לטלפון נאלץ לכתת רגליו אל רחוב סאלמה שבמרכז שכונת שפירא, שם ניצב תא מלבני שקוף של טלפון ציבורי ויכולת להיכנס לתא, לסגור אחריך את הדלת, להתעלם מהריח שבתא ומהלכלוך שבשפופרת, לשלשל אסימון ולדבר. לשיחה מקומית הספיק אסימון אחד, ולשיחת חוץ היית צריך לשלשל עוד ועוד. אם היו לך די אסימונים יכולת לדבר בחופשיות, לצעוק, ללחוש,להתפייט, עד שמישהו מבחוץ היה מסמן לך בבעיטות שאינן משתמעות לשתי פנים ש"יאללה, הגזמת. תצא!! גם אחרים רוצים לדבר".
לשיחות הטלפון שלי באותם ימים לא היה שום דמיון אל חיי החברה שמנוהלים היום באמצעות הסלולר. בדרך כלל היו אלו "שיחות מטלה" מטעם אמא , כי היא התעצלה ללכת בעצמה, וחשבה שאני מספיק מוכשרת ופנויה כדי לבצע אותן. בפעם הזו שעליה אני מספרת לכם, הבלונים של הגז עמדו להיגמר. אמא ידעה תמיד מתי זה קורה לפי הריח שפשט במטבח. היא הזדרזה להזמין בלונים חדשים כדי שלא נישאר חס וחלילה "סִין גס"(בלי גז). מה הכוונה ב"הזדרזה"? מיהרה להנחית עלי פקודה ללכת דחוף למרכז השכונה, לטלפן לחברת אמישראגז, ולהגיד כך: "הבלונים נגמרו! צריך להביא חדשים! זה דחוף מאוד! באיזה יום תבואו?". ושמה בידי את "הפָּאפֶּל של הגַס" (הנייר של הגז) שאינו אלא חשבון הגז שבו מספר הצרכן שלנו.
בדיוק כשסיימתי את השיחה ויצאתי מתא הטלפון, עבר לידי אורי היפה מהכיתה שמעלי. הוא חייך אלי ואני אליו. אורי! היפה! חייך אלי!
הוא שאל אותי "מה את עושה כאן?"
עניתי לו "הזמנתי גז ועכשיו אני חוזרת הביתה."
והוא אמר:"אני הולך למשחק כדורגל ב"ביאליק" רוצה לבוא לעודד?"
אם אני רוצה לבוא לעודד?! את אורי היפה?! איזו שאלה?! כל אחת מהבנות הייתה רוצה! חשבתי איך הבנות יקנאו בי, ומיהרתי לענות:
"כן. בטח, אבל אעבור מהבית שלי להודיע שלא ידאגו לי."
כבר סיפרתי לכם שלא היו טלפונים "להודיע". היו רגליים!
"אז תבואי לבית ספר" אמר אורי היפה והלך.
כשהתרחקתי ממנו הפכה הליכתי לריצה. עליתי הביתה בדילוגים של שתיים ושלוש מדרגות, ונכנסתי קצרת נשימה ונרגשת.
"הנה, אמא ", אמרתי, והנחתי את הפָּאפֶּל לפניה על השולחן, "אני הולכת למשחק בביאליק" ופניתי אל כיוון הדלת.
"טילפנת?" עצרה אותי אמא בשאלתה.
"כן בטח. ביי."
"חכי רגע. מה את רצה? באיזה יום יבואו?" שאלה אמא , נכנסה למטבח ויצאה ממנו אוחזת בידה האחת עט ובידה האחרת את לוח השנה הענקי שקיבלנו בראש השנה מתנה מחברת הביטוח. אני קפאתי על מקומי. לא זכרתי דבר מהשיחה עם הפקידה של אמישראגז. הפגישה עם אורי היפה בילבלה אותי לגמרי.
"אה…אה.." גימגמתי ונאלצתי להודות, "לא זוכרת…"
אמא הייתה עדיין נינוחה וסבלנית.
"תנסי להיזכר… מה אמרו לך?…"
"לא זוכרת בדיוק פגשתי מישהו ודיברתי איתו….ושכחתי…"
אחותי ליגלגה "את מי פגשת והתבלבלת? את אלביס פרסלי? את פול ניומן?"
עניתי לה "בערך…"
ומיד שמעתי בקולה של אמא את כעסה הגובר: "תחזרי ותטלפני עוד פעם! ואל תשכחי לשאול מתי
יבואו. ותרשמי כאן!" . ותחבה לידי את העט ו"הפָּאפֶּל".
"אבל אמא מחכים לי…" ניסיתי להתנגד בקול בכייני, מתעלמת ממבטה המסוקרן של אחותי.
אמא אטמה אזניה משמוע , ורק אמרה: "את יודעת שזה דחוף. אי אפשר להישאר בשישי שבת סִין גַס".
ולמשמע ה"אוף" החצוף שלי הוסיפה ברוגז, אתם כבר יודעים מה : "כֶּן נוֹ טְיֶאנֶה קָבֶסָה, כֵּטֶנְגָה פְּיֶיזֶאס!"
אחרי שיחת הטלפון השנייה, כשהגעתי לבית ספר ביאליק, החצר כבר הייתה ריקה מילדים…
סיפור מקסים מהחיים, כתוב מרתק, כיף לקרוא איך ששרה כותבת
הי איריתוש,
תודה על המלים החמות.
מקווה שתחזרי אל קבוצתנו במהרה.
את חסרה.