נוֹ אַי דוֹס סִין טְרֵס (אין שתיים בלי שלוש)
לפני שנים כשבתי נירית הייתה קטנה והלכנו לבקר את הורי, הבחנתי שמתיבת הדואר שלהם הציצה מעטפה מוארכת שעליה מודפסות המילים "מדינת ישראל". "לסבא ולסבתא יש
אוּנָה מַנְקוֹ טוּ
אוּנָה מַנְקוֹ טוּ מאת שרה שלום בויכוחים בצעירותי לשוני הייתה תמיד נכונה,להיות זו שאומרת את המילה האחרונה.לעתים היא עוררה צחוק,לעיתים מבוכה,לעתים תגובה רתחנית:"חוצפנית! שוּבפַּ'ם ענית?!"
אַל אַמַאר טִי בַ'אס אִי אָגוָאה נוֹ טוֹפַּאס (הולכת לים ולא מוצאת מים)
אַל אַמַאר טִי בַ'אס אִי אָגוָאה נוֹ טוֹפַּאס (הולכת לים ולא מוצאת מים) מאת שרה שלום "ביום שישי התור של הקלפים אצלנו." הכריזה אמא וכפי
קומו אונה ויאז'ה(כמו זקנה)
קוֹמוֹ אוּנָה וְיֵאזָ'ה (כמו זקנה) בילדותי חליתי לעתים תכופות. גברת אנגינה, הריהי דלקת הגרון, אהבה לבקר אותי ולשהות במחיצתי. כאשר היא לא הייתה מלווה בחום
חבל, גלגלת וסל
חבל, גלגלת וסל הדירה שלנו נולדה מחדר כביסה על גג בניין בן ארבע קומות. הוריי, שהיו זוג צעיר ניצול שואה, קנו את החדר וחלק קטן
דויקו לנגדה
דויקו לַנְגָדָה דָוִיקוֹ סָרָגוּסִי היה חבר של אבי מהמחנות, גבר גבוה, תכול עיניים ויפה תואר, שגר בבית פינתי בשדרות הר ציון בשכונת שפירא. לפעמים, כשהייתי