קָיָדֶס!
מאת שרה שלום
הבית שלנו, צמח להיות בית מחדר כביסה שעל גג בניין ברחוב לבנדה 1 א' בדרום תל אביב. הורי, שהיו זוג צעיר ניצול שואה, שכרו את החדר, ואבא בנה סביבו חדר נוסף, מטבח קטן ושירותים עוד יותר קטנים. בציורי הילדות ובמחשבות הייתי מציירת את ביתנו – אי קטן עם חלון, מוקף ים – גג שלֵוו רחב ידיים.
גרנו בקומה הרביעית, ובדרך כלל העפילו עד לקומה הגבוהה הזאת אורחים, חברים, ושכנים שעלו לגג כדי לתלות כביסה על החבלים המשוכים בין
הכלונסאות הנעוצות בריצפת הזפת. אנחנו הכרנו את הצעדים של כולם כבר מהמדרגות, את אלו של השכנה מהקומה השנייה, גברת סעד, כשהייתה נושאת פָּיְילָה מלאה כבסים רטובים של ארבעת ילדיה, ואת צעדיה כשהפיילה ריקה. הכרנו את הצעדים של מוישה'לה בן השכנים, שהיה עולה מביתו שמתחתינו, נושא בידו את קופסת "אבני הפלא" הצבעוניות, מה שהיה ה"לגו" של אז, כדי שנשחק יחד. זיהינו גם את הצעדים של החברים של ההורים, אלו השמנים המתנשפים
("כֶּה סְקָאלֶרָאס… אֶל דְיוֹ כֶּמוּסְוַודְרֶה….")2 ואלו הרזים המדלגים ללא מאמץ. גם את הצעדים של החברות שלנו הכרנו. בדרך כלל זיהינו צעדים מיד עם הישמעם בקומה הראשונה, ומקצבם הלך והתבהר עם היתקרבם במעלה המדרגות.
משמאל למדרגה האחרונה היה פעור פתח הגג, חסר דלת , משותף לכל השכנים ופרוץ לכל דיכפין. כל זר שחפץ בכך היה יכול לעלות במדרגות הבניין שלנו ולהיכנס אל הגג. הוא יכול היה גם לעלות במדרגות הבניין הצמוד אלינו, זה ששמו בישראל לבנדה מס' 1, ולקפץ בקלילות מגג לגג (כשאני כותבת "בקלילות" אני מתכוונת לפני חמישים ששים שנה…).
המחשבה שאנשים זרים, גנבים או סתם פּוּשְׁטָאקִים יכולים להגיע בקלות אל הגג שלנו, להציץ דרך החלון אל הבית פנימה לכל רוחבו על קרביו ודייריו, לראות אותי מכינה שיעורים, אוכלת, או מתלבשת, ואולי אפילו לנסות לפרוץ לתוכו, מחשבה זו הייתה כה מפחידה, שכדרכי עם מחשבות רעות, התמודדתי איתה על ידי הדחקה. בבחינת: מה שאיני חושבת עליו אינו קיים…
כל זאת עד ש…לא יכולתי להדחיק עוד.
באחד מלילות החורף החשוכים התעוררנו אחותי ואני למשמע רעשים שעלו מהגג.
רעש עמום של נפילה כבדה וגרירה… ושוב נפילה, ושוב גרירה…ושריקה מוזרה… ממש מעבר לחלון שתחתיו מיטותינו.
"מה זה?…" "מי זה בשעה כזאת?…"
הבטנו זו בזו במבט קצר, מבוהל, ומיד ידענו שעלינו לרוץ לחדר השני, להעיר את אבא. ברגע שאבא יתעורר הכול יהיה בסדר. כמו תמיד.
אבא, שהיה שקוע בשינה עמוקה, הקיץ המום מקריאותינו ומטלטולי ידינו הקטנות,
והלך בעקבותינו אל החלון הפונה אל הגג. כשהצמיד אזנו אל השמשה, נשמע שוב הרעש הנוראי. אמרתי לו: " בדיוק ככה שמע…" ,לא השלמתי את המשפט,
אבא נפנה אלי בתנועה מהירה, מבט זר בעיניו, ובקול שאינו קולו פקד עלי בלחישה מהסה "קָאיָאדֶססס!" ומיד שב והצמיד אזנו אל החלון.
הבטתי בגופו המתוח שכולו אוזן, בפניו הדאוגות, וחשתי את הפחד זורם כסילון מהיר מראשי אל אברי גופי ומצמית אותם. 'מה, יכול להיות שגם אבא מבוהל?!
אף פעם לא ראיתי בעיניו מבט כזה! אף פעם לא שמעתי מפיו לחישת "קָאיָאדֶססס!" ארסית כזו! ' מחשבה אפלה פשטה זרועות בראשי. וידיעה.
'זה לא אבא מפה, זה אבא "משם", אבא של סכנה במחנות. עכשיו אני איתו "שם"… ' הצטמררתי. עורי נעשה חידודין חידודין…
הרגע הנוראי חלף, גשם החל לרדת, אבא יצא אל הגג וגילה שרוח נוראית עקרה
את כלונסאות הכביסה וטלטולן הוא שגרם את הרעש המוזר.
"נוֹ אַי נָאדָה, אִיזַָ'אס"3, הפטיר בהקלה כשנכנס הביתה מנער את נעלי הבית,
" אֶס סוֹלוֹ אֶל אַיְירֶה."4
הבטתי בו. הבעתו, מבטו, קולו חזרו אליו אהובים כתמיד. אבא שלי חזר.
"הַיְידֶה, נוֹצָ'אדָה בּוּאֶנָה כֶּסֶאָה"5. נפנה וחזר אל מיטתו.
אני נותרתי עם ה"קָאיָאדֶססס!" לילות רבים, בעצם אני עדיין איתו.
מלדינו:
- שתיקה
2.("אילו מדרגות… השם ישמור…")
3."אין כלום בנות."
4."זו רק הרוח."
5."שיהיה לילה טוב."
אבא אמא אחותי הגדולה ואני על הגג ברחוב לבנדה בתל אביב
כתבת מאוד יפה את מה שהרבה מבני דור ההמשך של יהודי שאלוניקי חוו , הרגישו וממשיכים להרגיש מילדותם .
בניגוד ליוצאי פולין ומזרח אירופה , יהודי סלוניקי , מנסטיר , ושורדי שואה דוברי לאדינו אחרים , סיפרו את סיפורם על מה שעבר עליהם במחנות הריכוז וההשמדה לילדיהם הקטנים, מה שגרם לנו הילדים הקטנים לחוות את מה שעבר על הורינו כאילו אנחנו הינו במחנות יחד איתם .
גם הזמר יהודה פוליקר מספר את זה באחת מהופעותיו .
יש לי הצעה בשבילך אולי תנסי לכתוב גם בלאדינו ולפרסם את זה בקבוצת שוחרי לאדינו זה יכול לעזור לשמר את שפת הלאדינו . אני יודע שזה לא קל אבל שוה את המאמץ .
Buenas dias I sana i rezya
kestes
בברכה, משה שואל. 💐
שלום משה,
תודה על המילים החמות.
בקשר לתרגום שירי ללדינו.
רעיון נהדר אבל,
לצערי הלאדינו שלי אינה ברמה המאפשרת זאת.
אשמח אם מישהו או מישהי בעלי לדינו משובחת יעשו זאת,
אפשר בשיתוף איתי.
אתה מכיר מישהו או מישהי מתאימים?
יומטוב
שרה
סיפור מצמרר. מרגש מאוד.
חשוב שתכתבי עוד ותנציחי את חוויות דור השואה וילדיו.
הי יצחק,
תודה על דבריך החמים.
כתבתי שירים וסיפורים רבים על חוויותי כדור שני, רבים מהם מופיעים באתר.
בנוסף לכך הוצאתי לאור ספר בשם "אין גלים בים סלוניקי" שעוסק בנושא זה.
במדור "ספר נולד" שבבלוג שלי , התפרסמה ביקורת חיובית ביותר על הספר
מאת פרופסור שמואל רפאל שעומד בראש המרכז לחקר הלאדינו בבר אילן.