חבל, גלגלת וסל

חבל, גלגלת וסל

הדירה שלנו נולדה מחדר כביסה על גג בניין בן ארבע קומות. הוריי, שהיו זוג צעיר ניצול שואה, קנו את החדר וחלק קטן מהגג בדמי מפתח. סביב החדר בנה אבא חדרון, מטבח, שירותים, וגם מרפסת גג מקוּרה במוטות עץ וברעפים. מרפסת גג זו היא שאפשרה לנו למצוא ישועה לבעיית הסבלות שהייתה לנו. הבעיה של סחיבת מצרכים כבדים במעלה המדרגות אל ביתנו שבקומה הגבוהה.
יום אחד כשחזרתי מבית הספר, גיליתי שאבא התקין על אחד ממוטות העץ של מרפסת הגג גלגלת ברזל. משני צידי הגלגלת השתלשל חבל ארוך עד מאוד. החבל היה כפול באורכו מגובה הבניין שלנו, ואליו היה מחובר סל נצרים עמוק ואיתן.

מההסבר של אבא הבנתי, שכאשר אחד מבני הבית  יזדקק לעזרה בסבלות, הוא יקרא לאחרים מפתח הבניין ויחכה. והאחרים, כלומר אנחנו שנמצאים בבית, נגלגל אליו לעבר הרחוב את הסל בעזרת החבל. הקורא לעזרה יעמיס את המצרכים בסל, ואנחנו נגלגל אותם חזרה למעלה אל מרפסת הגג ונרוקן את הסל  מתכולתו.

יופי של פתרון. אימי, אחותי ואני אימצנו את רעיון הצעקות, ואילו  אבי לא נזקק לצעקות. כשהיה חוזר משוק התקווה עמוס בירקות ובפירות די היה ב"אוּן צ'וּפְלוֹ", שריקה אחת, שלו כדי להקפיץ אותנו  אל הגג.
באותם ימים אהבנו לשחק עם חברים וחברות שעות רבות ברחוב. "מחניים", "שני דגלים", "פורפרות" היו רק חלק מהמשחקים האלה. היה זה דני, שבאמצע ניתור בין מקל למקל במשחק "שלושה מקלות", הבחין בהופעת סל הנצרים שבין השמיים לארץ. הפלא גרם לו לעצור את המשחק, והחבר'ה התקרבו בסקרנות לבדוק מהו החפץ המקפץ מעלה ומטה למול עיניהם. כשראו את אבא מניח ירקות בתוך סל הנצרים, נשאו עיניהם ועקבו אחר החבל הקשור לסל, ואחרי אחותי המושכת בו. הם התלהבו מהרעיון של אבא והחמיאו לו על "פטנט הסל". ואני כמובן חשתי גאווה רבה באבא ובסל.
אחרי מספר שבועות, משהתרגלו למראה, היו השובבים שבילדי הרחוב מנסים לתפוס את הסל לפני שיועלה לגג, ואחותי, שבדרך כלל ניצבה בו, הייתה מקדימה אותם ומושכת את החבל מהר. לעיתים,

הייתה מנמיכה את הסל כדי להתגרות במתחריה ואז הייתה מושכת בעוצמה רגע לפני שהספיקו לאחוז בו.
זה היה משחק נחמד ומשעשע עד שיום אחד אחותי לא הייתה זריזה דיה במשיכת החבל, וגבי זינק והצליח לתפוס את הסל בשתי ידיו. היא צעקה לעברו שיעזוב, אבל גבי לא הירפה. בשמחת ניצחונו קרא אל חבריו שיביאו קרשים וימלאו בהם את הסל. חיש מהר נפוצו הילדים לכל עבר וחזרו עם קרשים כבדים. גבי, שאחז בסל, התנגד בכל כוחו לניסיונותיה של אחותי למשוך אותו חזרה. הוא שיחרר את אחיזתו רק לאחר שהסל התמלא בקרשים ואף באבן כבדה. לאחר מכן, בצחוק גדול, עמד וצפה עם חבריו בחבל הנמתח ואינו מזיז דבר. הם תיארו לעצמם את התסכול של אחותי העומדת על הגג, מושכת ככל יכולתה, ולא מצליחה להרים את הסל הכבד. אחותי לא ויתרה. היא קראה לי לעזרה, ואני נעמדתי מאחוריה. משכתי בחבל יחד איתה שוב ושוב. איחדנו את כוחותינו בכוונה חדורת ניצחון. עמדנו יציבות וריכזנו את מאמצינו, ניצלנו את הבערה שהעניק לנו כעסנו הגואה. מחשבותינו התרכזו במשימה שלפנינו. לא שמענו דבר, מלבד צעקות הצהלה של הילדים שנישאו אלינו מן הרחוב והביעו את שמחתם הקולנית על כך שאנחנו לא מצליחות להרים את החבל והסל עדיין עומד על מקומו ולא זז ממנו אף לא מילימטר אחד. לא הבחנו שמוט העץ שאליו הייתה הגלגלת מחוברת החל להשמיע נאקות שבר ולרקד במקומו, עד שרעש מחריד נשמע מעלינו. מוט העץ נשבר, הגלגלת נפלה על ראשה של אחותי והיא קרסה במקומה. נבהלתי. רצתי אל תוך הבית והזעקתי את ההורים. אחותי קיבלה עזרה ראשונה מידי אבא, ונוכחתי בהקלה שחייה ניצלו! הגלגלת וסל הנצרים לעומת זאת, שבקו חיים לעד. המגש שטיפס בין שמיים לארץ במסעדה באדסה הדהד בתוכי את אירוע הסל והגלגלת. הרגשתי איך בית ילדותי שבקומה הרביעית מתמזג לרגע ההווה בזיכרון מעורר צביטה.