גוזמאי אבדאי (שפירא)
מאת שרה שלום
בכל פעם שאני קוראת לנכדי את "עלילות גוזמאי הבדאי" שכתבה לאה גולדברג,
אני נזכרת בגוזמאות אחרות, אלו של אבדאי שפירא שעליהן גדלתי.
מה לא סיפרו לנו עליו? סיפרו שהוא חזק כמו שמשון התנכ"י שעליו למדנו בכיתה,
שלאורך זרועותיו משתרגים שרירים עבים עד שהן נראות כשני גזעי פיקוס. סיפרו ששתי רגליו איתנות כשני עמודי בטון של "כל בו שלום". שכדי לשאת את גובהו ומשקל גופו צמחו כפות רגליו עוד ועוד והן ארוכות ורחבות כל כך, שהוא אינו מוצא נעליים לעצמו, וחייב לקנות "כפכפי אילת" בהזמנה מיוחדת. סיפרו שעל כתפיו הרחבות הרים פעם את חלקו האחורי של טנדר וויליס מסחרי עמוס ששקע בבוץ של רחוב "חובות הלבבות" שבשכונה. סיפרו גם שהוא אוהב תחרויות והתערבויות ופעם משך בשניו חבל עבה בתחרות מול שני עגלונים וסוס, וניצח.
-ניצח?
-כן!
-אז יש לו יותר מאחד כוח סוס…
-בטוח שיותר. איפה את חיה?! יש לו יותר מאחד כוח סוס ביחד עם שני עגלונים, וזה… פְּוֶודֶה סֶר* (יכול להיות)...אולי שני כוחות סוס….
-אז הוא זכה בהתערבות?
-בטח שזכה. בהרבה כסף.
סיפרו שבמלחמה הוא לא היה במחנות, כשהגרמנים אספו את כולם, הוא רץ להרים והצטרף אל הפרטיזנים.
-כשהיה בפרטיזנים הוא פוצץ פעם גשר שעליו נסע ג'יפ של הצבא הגרמני ובפנים היו ארבעה קֵצינים כאלה כֵּבֵדִים, וכולם שֶׁיָשֵׁבו ברכב נפלו לנהר ומתו.
-קצינים כבדים? מה זה קצינים כבדים?
-נוּ, פֶּזְגָדוֹס**. חשובים. כאלה עם הרבה ברזלים על הכתף.
אה. קצינים בדרגות גבוהות.
-כן!
-ופעם הוא וחבר הוציאו מהמקום פסי רכבת שעברו ביערות, ורכבת מלאה ג'ידיוס***(יהודים) נעצרה, לא יכלה להמשיך, והם פתחו את הדלתות וכולם התפזרו ביער, סֶפוּאֶרוֹן ****(ברחו) לכל הכיוונים…
-כל היהודים ניצלו?
-כן. טודוס*****(כולם). הוא היה גיבור גדול… בכלל בפרטיזנים הוא למד הרבה על חומרי נפץ, וגם הכיר הרבה תכסיסים של גֶרִילה, וכשהקימו את הצבא שלנו הוא לימד את הקֵצינים שלנו הרבה דברים…
-הוא לימד קצינים בצבא שלנו? בצה"ל?
-כן בטח בצה"ל, מה חשבְתְ?
ואני רואה בעיני רוחי את אבדאי שפירא משתתף במצעד הצבאי של יום העצמאות שאנחנו צופים בו כל שנה מהגג של קלדרון, והחזה הרחב שלו מלא מדליות ואותות צבעוניים, כמו שיש לאבא שלי ממלחמת העצמאות וממבצע סיני, ואמא שומרת אותם בקופסה. אבל לו, לאבדאי שפירא, יש הרבה יותר, והם גם הרבה יותר צבעוניים, וכשהוא צועד הם מתנדנדים בשמאל ימין לפי קצב החצוצרה הצבאית.
עברו שנים, דור ההורים התבגר, אני נישאתי ועזבתי את תל אביב, זמני וסבלנותי לשמיעת סיפורים וגוזמאות הלכו ונתמעטו…הסיפור האחרון ששמעתי על אבדאי שפירא היה קשור לאהבת התחרות וההתערבויות שלו. סיפרו לי שיום אחד הגיע לשכונה בחור חדש, צעיר גברתן, שפמו וזקנו שחורים כפחם, עיניו כשל חתול ערמומי, החל להטיל חיתתו על הסביבה, ולעשות בה כבשלו.
החברים אמרו לאבדאי שפירא:
– הבחור הזה עושה בשכונה מה שבא לו. לא פוחד מאף אחד, הוא אומר שהוא האבדאי החדש, ושאתה כבר זקן. הוא אומר שהוא ינצח אותך עם יד קשורה, וישלח אותך לבית אבות סיעודי.
-הוא ישלח אותי לבית אבות סיעודי?! ניצת זעמו של אבדאי שפירא, גביניו רעמו, והקמטים בפניו העמיקו, מי הוא חושב שהוא בכלל? תגידו לו מחר בחמש אני פוגש אותו "במקום!". "למלחמה!". "חמש מאות לירות!".
-אתה? נגדו? אתה בטוח?
היטב הבינו השואלים את דברי אבדאי שפירא "המקום" – הריהו החלק המזרחי של שדרות הר ציון שבשכונה. "מלחמה" – הריהי ההתגוששות בין שני נצים שנערכה תמיד בחלק ההוא של השדרה. "חמש מאות לירות" – הריהו הסכום שישלם המפסיד בהתגוששות ליריבו המנצח. ואם מצבו הגופני לא יאפשר זאת, ישלם חובו עד סוף אותו שבוע.
החברים חששו מכיוון שאבדאי שפירא לא יצא להתגוששות שכזאת שנים רבות, מאז צעירותו התבססה שֹֹררתו בשכונה והוא לא נזקק להוכיחה. והנה עתה…ניצני חרטה על דיבוריהם באזניו החלו לצוץ בהם.
-כן. פסק בהחלטיות. מחר בחמש!
למחרת אחה"צ התבטלה ההצגה היומית בקולנוע זוהר הסמוך לשדרות הר ציון ,כי איש לא רכש כרטיסים לסרט. מגדול עד קטון התכנסו בני השכונה בצידה המזרחי של השדרה, יצרו מעגל מסביב לזירת החול וציפו נרגשים. ראשון הגיע הבחור החדש, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, משקפי שמש כהים לעיניו, בלוריתו, שפמו וזקנו מסורקים בקפידה, נכנס למרכז המעגל, הסיר משקפיו ומסרם לאחד מהקהל שיחזיקם בעבורו, שילב ידיים , חייך ואמר: "אני מחכה!" חבריו, תושבי השכונה החדשים, גיחכו אליו בחנפנות. המבוגרים שבקהל, הביטו בו במבט מודאג. מה יעולל לחברם ומגינם? הם לא אמרו דבר.
כעבור דקה קלה הוסט מבט הנוכחים אל דמות מגודלת, רחבה שהתקרבה לאורך רחוב סאלמה. אבדאי שפירא צעד לאיטו, צעד קטן בתוך כפכפי אילת שכבר היו גדולים ממידתו המצטמקת, וצעד גדול איתם. מכנסי החאקי הקצרים חשפו את רגליו השזופות, ועל הזרועות היוצאות משני צדי הגופיה האפורה, ניכרה התחלה של כתמי זקנה.
"הַיְידֶה, יָה וִינוֹ******"(כבר בא) נאנחו המבוגרים, התרחקו מעט זה מזה ופינו רווח דרכו נכנס אבדאי שפירא אל מרכז המעגל. שם עמד הבחור החדש, חייך אליו בעליונות ושאל "מה נשמע וְיְז'ו?*******(זקֵן) חשבתי תפחד לבוא…" וגיחך.
אבדאי שפירא הביט בבחור ולא ענה בקול, הוא סימן לצעיר באצבע המורה של יד ימין שיקרב אזנו אל פיו, וכשהצעיר התכופף אליו לשמוע תשובה, שלח אבדאי שפירא את ידו השמאלית בתנועה מהירה, אחז בזקנו של הבחור, משכו משיכה עזה, ובימינו כיוון סנוקרת אימתנית לצד הסנטר. הבחור המופתע צעק מכאב הזקן הנתלש, ולפתע, באחת נקטעה צעקתו, והוא נפל נשכב אפרקדן ארצה.
"מה עשית לו?" התבהלו הצעירים מסביב, "מה עשית לו?" צעקו ונרכנו אל חברם, "תביאו מים הוא מעולף".
אבדאי שפירא הביט בצעירים במבט עייף, אדיש, "תרגעו", הורה להם, "תסתכלו בשעון מה שעה. עוד שש שעות הוא יתעורר, שיביא לי הוא בעצמו את הכסף! חמש מאות לירות!" הסתובב והלך לכיוון ביתו. החברים הגאים מיהרו להרחיב צעד אחרי אבדאי שפירא וללוותו.
"קֶה אִיזִיתֶס?********" (מה עשית?) שאלו אותו בפליאה, "איזה קסם זה היה?"
"עשיתי לו תרגיל שלמדתי בפרטיזנים. ענה להם בחיוך. צריך לכוון את הבּוֹקְס בדיוק בדיוק לנקודה הנכונה בסנטר, והבן אדם נופל לכמה שעות. פעם אחרונה עשיתי זה לפני איזה …ששים שנה, על איזה שומר גרמני…מזל שהיום היה לבחור שלנו בָּרְוָה********* (זָקָן) לתפוס, ככה היה לי זמן לכוון…בכל זאת הגיל…אתם יודעים…"
צחק וכולם הצטרפו לצחוקו, "היידה, אני מזמין אתכם לעראק מהחמש מאות לירות של הַיַּבַּן********" (הטמבל).
מלדינו
*פְּוֶודֶה סֶר – יכול להיות
** פֶּזְגָדוֹס – כבדים
*** ג'ידיוס – יהודים
****סֶפוּאֶרוֹן -ברחו
*****טודוס -כולם"
******הַיְידֶה,יה וִינוֹ– הידה, כבר הגיע
*******וְיְז'ו -זקן
******** קֶה אִיזִיתֶס?- מה עשית?
********* בָּרְוָה – זקן
**********הַיַּבַּן- הטמבל
איזה כיף לנו שיש לנו את האתר של שרקה, לשבת מולו מדי פעם, צמודים, ולעבור משיר אל שיר וסיפור אל סיפור, להקריא זה לזו, ולהתענג.
עוד שרקה.
עוד.
הרבה.
תודה גלילה ודורי,
חמודים שמחממים את הלב.
מקווה לכתוב עוד הרבה.
וגם לקרוא מפרי עטו של דורי המוכשר.