קוֹמוֹ אוּנָה וְיֵאזָ'ה (כמו זקנה)
בילדותי חליתי לעתים תכופות. גברת אנגינה, הריהי דלקת הגרון, אהבה לבקר אותי ולשהות במחיצתי.
כאשר היא לא הייתה מלווה בחום שמחתי להישאר עימה בבית ליום מנוחה, ועוד יום חופשה, ובמקום
ללמוד בבוקר עם חברי וחברותי – להאזין לטרנזיסטור, לצבוע חוברת צביעה, לקרוא, להאזין לשיחות של אמא עם החברות שלה. אבל כשממש לא הרגשתי טוב, שנאתי את הגברת, ייחלתי שתיפרד ממני, ותלך לדרכה. לאחר ביקורה הייתי בדרך כלל קמה אל השיגרה ספוגת אנטיביוטיקה וחלשלושה, וכל מעשי באיטיות ובצעד כבד.
אחרי יום יומיים היה אבא גוער בי :
"למה את הולכת קוֹמוֹ אוּנָה וְיֵאזָ'ה?"
ואני הייתי משתדלת לחזור לכוחותי ולהרחיב צעדי.
היום, כשאני קמה ממחלה או מכאב, אני שומעת את גערתו של אבא באוזני דמיוני,
וחוזרת עליה בראשי: "היידֶה, תצאי מזה! את עוד לא וְיֵאזָ'ה."