דויקו לַנְגָדָה
דָוִיקוֹ סָרָגוּסִי היה חבר של אבי מהמחנות, גבר
גבוה, תכול עיניים ויפה תואר, שגר בבית
פינתי בשדרות הר ציון בשכונת שפירא. לפעמים, כשהייתי מטיילת בערב עם הורי בשכונה,
היינו פוגשים אותו , והוא במאור פנים לכולם , היה מפנה אלי חיוך מיוחד ושואל כל פעם מחדש:"כומו סטאס (מה שלומך) שריקה? את יודעת שאני אוהב את השם שריקה? ככה
קראו לאמא שלי". אני כבר ידעתי. כך קרא גם לבתו הבכורה, אבל לא הייתי עונה
לו, הביישנות גברה עלי והייתי משפילה מבט,
ונצמדת אל אמא או אל אבא, אל מי מהם שעמד
קרוב יותר אלי, אבל בתוכי הרגשתי את הלב מתרחב בחזי ושמח לקראת היחס המיוחד. לעתים
קרא אבא לדויקו בשם "דויקו לַנְגָדָה". פעם שאלתי אותו לפשר השם,
-זה בגלל שהוא גבוה? לַנגֶר?
-לא. צחק אבא, זה בגלל שבסלוניקי הוא היה גר ברחוב לַנְגָדָה , ומשם היה בא לשחק
איתנו, אז קראנו לו ככה.ואז למדתי שהחברות שלהם לא התחילה
במחנות אלא בילדות, ברחובות סלוניקי. דויקו סרגוסי אהב מאוד חברים, שירים
וריקודים, והיה עורך בביתו שמחות רבות. לשמחות ההם היו המבוגרים מגיעים איתנו,
הילדים, כי לא היו לנו סבתא או סבא שישמרו עלינו
כשההורים יוצאים לבלות, והמושג "בייביסיטר" עדיין לא עלה ארצה.
בסלון רחב הידיים של ביתו היינו מסבים אל שולחנות שסודרו בצורת חית, לפנינו
סכו"ם מקושט, צלחות וכוסות מהודרים, כלים חד פעמיים עדיין לא נודעו אז,
והמזטים היו זורמים מהמטבח בתהלוכה מתמשכת של נשים שהגישו צלוחיות ובהן: מירנג'אנה קון טחינה (חציל עם
טחינה), אי מירנג'נה קון מיונז (וחציל עם מיונז), אז'אדה(ממרח שום), פיז'ון קון
סבויה אי וינגרה (שעועית עם בצל וחומץ) כרובית, פלפלים, קישואים כולם מטוגנים, פטטיקאס (תפו"א) מתובלים,
תרמה (ממרח מביצי דגים), זיתונאס פראטאס(זיתים שחורים) אי זיתונאס ודרס (וזיתים ירוקים), מלפפונים
במלח אי אוטרוס(ואחרים) בחומץ, וכמובן גם
וובוס חמינאדוס (ביצים קשות), בורקס לסוגיהם וראקי (עראק) וקוניאק ועוד ועוד.
וברקע שירים ביוונית ובלדינו שמושמעים מפטיפון, או מטייפריקורדר
"גרונדיג" ענק שהיה מצרך חובה
בכל בית חובב מוסיקה.לעתים, כשהתלהטו הרוחות
היה מישהו מפסיק ארוחתו, קם ממקומו לרקוד
על פי קצב השיר, ואחר או אחרת מצטרפים אליו. והיו רוקדים במרכז הסלון,
ברווח שבין דפנות האות חית שיצרו דויקו ואשתו וילדיו לקראת בוא האורחים.
השירה המסיבית החלה לקראת תום הארוחה, זו הייתה שירה בציבור , שבה ישבנו זה לצד זה
הורים וילדים ושרנו ביוונית ובלדינו. אנחנו הילדים, שרנו את כל המלים ולא משנה שלא
הבנו את משמעותם. ידענו שאלו שירים שההורים הביאו משם, מן הארץ האחרת, והם נושאים
איתם משבי רוח שונָה, רוח של עצב ושמחה, וזיכרונות אהבה וכאב. זו הייתה דרך להתקרב
אל ההורים , אל חבריהם, ואל עולם המבוגרים.
במסיבות אצל דויקו שרשרת השירה בציבור נמתחה במשך שעות. שיר נתלה בשיר, מי שפצח
ראשון בשיר חדש, היו האחרים מקשיבים, ועם הגיע גלי קולו אל אזניהם הקרובות או
הרחוקות היו מזהים את הנעימה ומיד מחרים מחזיקים אחריו ושרים איתו.
מכיוון שבדרך כלל היו באירועים שבסלונו
כמה עשרות אנשים, לא היה זה פשוט שהשיר שאתה מציע יתקבל על אזני הציבור ויוּשר.
פעלה שם השיטה: "כל המקדים זוכה" כלומר היית צריך להקפיד על טיימינג,
להקדים את האחרים ולפצוח בשיר חדש מיד עם
סיום השיר הישן, כך שישמעו את השיר שלך
ראשון. ולא די היה בכך אלא שבגלל הרעש הגדול ששרר במקום, פיטפוטי הנשים שבמטבח,
צעקות הילדים שבחצר, גערות ההורים מסביב לשולחן, בגלל כל אלה חייב היית להציע את השיר בצעקה רמה כדי שישמעוהו מקצה
הסלון ועד קצה המרפסת ופנייתך תתקבל, ויצטרפו אליך.
כמובן שברפרטואר העשיר היו שירים שאהבתי
יותר , וכאלו שאהבתי פחות. אבל ניסיונותי לשתול את "השיר הבא" עלו תמיד
בתוהו כי קולי החלש לא הצליח לגבור על הרעש הגדול שברקע ועל התפרצויות "מציעי
השירים" המבוגרים בעלי הקול החזק,
והם תמיד גברו עלי.פעם היה זה דוד אנג'ל משמאל שתפס את הבכורה כשקולו פצח ב
"פיגֶה", פעם דודה אלווירה מימין שקולה הצרחני זעק " מורֶניקה ", והרבה פעמים ניסימיקו שאי אפשר היה
להתחרות בקולו הרועם.
היה זה במסיבה שנערכה לכבוד בת מצווה של דינה שרציתי מאוד מאוד שישירו את השיר
"לָה קוּקָרָצָ'ה
"(העכביש) שמאוד אהבתי. התחלתי אותו מספר פעמים עם תנועות גוף מתאימות
שכללו התכופפות נמרצת על השולחן, אבל… נאלצתי לסגת אחורה שוב שוב בבושת פנים אל
מול שכני המגחכים, כי קולי לא נשמע. בכל פעם מישהו אחר בשולחן אחר היה קולני יותר,
או תקיף יותר, ואני נותרתי עם קוקרצ'ה
כה נו פוודה קאמינאר, (עכביש שאינו יכול ללכת) ואינה מתרוממת…
וכך באותה מסיבה אחרי שמישהו הקדים אותי
עם "אוסואגפו" הרומנטי, ואחריו אחרת עם "אדיו קרידה "
העצוב ואחריה אחר עם "איגוניאה"
המלנכולי הרגשתי שאני חייבת חייבת שיר עליז!
מרוב רצון להצליח ומתח התחלתי לשיר את השורה הראשונה של "לה קוקראצ'ה"
עוד כשהמזמרים היו בשורה האחרונה של "איגוניאה". ו…הצלחתי! שמעו אותי
והמשיכו אחרי. בהתחלה שמעו אותי אלו שישבו סמוכים אלי, והצטרפו, ובעזרתם התפשטו
גלי הקול בחלל החדר כאש בשדה קוצים, כעבור מספר שניות זיהו את השיר כל יושבי
הסלון, ושרו אותו עד סופו. ואני מה זה נהניתי.
גם מהשיר, גם ממצב הרוח שהתחלף, ובעיקר מכך שתפסתי את הפטנט, כי אחרי זה, אימצתי
את השיטה שגיליתי. לא חיכיתי לסוף סופי של שיר, אלא כשהמזמרים היו בשורה אחרונה של
שיר אחד, מיד השחלתי שורה ראשונה של שיר חדש . טיימינג! זוכרים? זה עבד יפה. אף
אחד לא שם לב עד ש…
דויקו סרגוסי רצה לשיר את "פלוריקה", אבל הוא לא הצליח כי בכל פעם
הקדמתי אותו. אחרי מעקב קצר שמטרתו להבין מה קורה, ומדוע קולו אינו סוחף את הקהל
אחריו. קרא לחבריו בקול מבודח:
סאבש כן דיזה קוואלו ואמוס א קאנטאר.………? (אתם יודעים מי קובעת מה נשיר כל הערב?) הצ'יקיטיקה (הקטנה) הזאת בחרה את כל השירים
האחרונים ששרנו…שריקה!!!!
קרא אלי בהערכה ,וחייך אלי את החיוך המיוחד שכל כך
אהבתי.
אני ממש יכולה לראות אותך קטנטנה -צ׳יקיטיקה מצליחה לקדם את השירים שאת אוהבת. והתמונה מעלה חיוך רחב על פני.
סיפורך על דויקו הזכיר לי את דני שהיה גם הוא בחברה׳ של ההורים שלי. הוא היה בעלה של הגננת שלי רותי ונשמות טובות תמיד סיפרו שהוא צעיר ממנה.
אכן הוא היה חתיך הורס. גבוה עם בלורית שחורה שניגן בגיטרה ושר.
אני יכולה להבין את ליבך הקטן המפרפר שכן היום אני יודעת שהיינו מאוהבות. תודה אהובה על סיפורך שהזכיר לי את אהבתי הראשונה האפלטונית לחלוטין והכל כך ממלאה.
תודה יקרה על תגובותייך,
מקווה שתמשיכי לקרוא, לחוות ולהגיב.
כי כל תגובה שלך משמחת ומעשירה.
שבת שלום