בלה

בלה
מאת שרה שלום

 כשלמדתי בבית ספר "ביאליק" הייתה לי בכיתה חברה בשם בֶּלה. אהבנו להיות יחד והרבינו לבקר זו בביתה של זו. יום אחד אחרי שבאה אלי הביתה שאלה אותי: "למה אבא שלך אומר תמיד את השם שלי בעברית ספרותית?"
"ב ע ב ר י ת   ס פ ר ו ת י ת?" חזרתי על השאלה לאט, כמו גדעון ראובני העצלן מהכיתה, כשהוא לא יודע את התשובה לְמה שהמורה שאלה אותו,  ומנסה להרוויח זמן.
"כן. הוא קורא לי בּלָה. עם הטעמה על ה"לָה" ולא כמו שכולם קוראים לי עם הטעמה על  ה"בֶּ"". נוּ כמו שלמדנו בשיעור דקדוק, הוא קורא לי במלרע ולא במלעיל. למה?"
אני  ידעתי את התשובה בדיוק, רק לא ידעתי איך להגיד אותה לבלה בדרך הטובה ביותר שלא תפָּגע…אבא שלי אהב להתלוצץ עם אנשים, היו כאלו שחייכו וקיבלו את ההתבדחויות ברוח טובה, היו כאלו שלא, והיו כאלו שלא הבינו שהוא מתלוצץ. במקרה זה בֶּלה נמנתה עם הסוג השלישי, כי היא לא הבינה לדינו. כשאבא שלי קרא לבֶּלה בּלָה, אנחנו בבית חייכנו, ידענו שהוא מתכוון למלה בלדינו שפירושה בלבול מוח, בעיה, צרה….לי זה לא היה נעים. למרות שבֶּלה לא הבינה לדינו, ביקשתי מאבא לא לקרוא לה כך, ובכלל ביקשתי ממנו לא להתלוצץ על חשבון חברות שלי אבל מפעם לפעם הוא היה שוכח…
אז מה אענה עכשיו לבֶּלה? החלטתי לומר לה את האמת:
"אבא שלי מחבב אותך מאוד, הוא מתלוצץ ואומר את המלה בספניולית, לא בעברית ספרותית."
"מה זה בּלָה בספניולית?"
"בּלָה בספניולית זה בלבול מוח…" לא הוספתי באזניה שזו  גם צרה צרורה… "ו…הוא סתם צוחק איתך… ".
בֶּלה הופתעה ואחרי רגע קראה:" מה? אבא שלך קורא לי בלבול מוח? אחותי קוראת לאחיין הקטן שלי "אפרוח בלבול מוח…" אני כבר אראה לאבא שלך  מה זה בלבול מוח…אני כבר אבלבל לו את המוח כמו שצריך…" וצחקה.
אחרי רגע הוסיפה בקול מהורהר: "את יודעת, אני בכלל לא בֶּלה אני ביאטריס".
"מה???ממתי?" הופתעתי.
"כשנולדתי במרוקו הורי קראו לי ביאטריס, אבל כשעלינו לארץ הגננת החליטה שצריך לקרוא לי בשם עברי, וקראה לי בֶּלה. ומאז, מגיל חמש, אני בֶּלה גם בבית הספר וגם בבית."
"אז בעצם את ביאטריס?"
"כן."
"נעים מאד להכיר הוד מעלתה המלכה ביאטריס! את יודעת שגם לנו רצו לשנות את השם?"
" איזה שם?"
"את שם המשפחה שלנו, הציעו לאבא שלי לשנות אותו מחגוּאל לשם עברי הגוֹאל או חגֵי אל."
"למה הוא לא שינה?"
"אבא שלי אמר שכל המשפחה שלו ניספתה בשואה, הוא החגוּאל היחיד שנשאר, והוא לא מוותר על השם".
"אבא שלך עשה בשכל", אמרה בלה, "אני מצטערת שהורי ויתרו לגננת. הם אמרו לי שבלה באיטלקית זה יפָה, ושהשם יפֶה, אבל אני לא אוהבת את השם הזה. ביאטריס הוא שם יפה יותר מבֶּלה. אני לא מבינה למה הורי הסכימו לשנות, אני אפילו קצת כועסת עליהם בגלל זה."
"את לא צריכה לכעוס עליהם. את לא זוכרת שלמדנו שהרבה עולים חדשים שינו את השם הזר שלהם  לשם עברי? ושבן גוריון רצה שישראל תהיה "כור היתוך"?"
"אז שבן גוריון ישנה את השם שלו. למה אני?"
"הוא שינה השם שלו! קראו לו דוד גרין והוא שינה לדוד בן גוריון".
"שמחת זקנתי שהוא שינה! אבל למה אני אשמה?…" קראה בֶּלה בכאב, "אני אפילו לא יודעת מי הייתה בֶּלה. לא למדנו על אחת כזאת. הנה לך קוראים על שם שרה אמנו, לרחלי קוראים על שם רחל אמנו, למדנו על רבקה אמנו , על דבורה הנביאה, על יעל, אבל מי הייתה בֶּלה? אף פעם לא נתקלתי בשם הזה בשיעורי תנ"ך…"
"נשאל את המורה לתנ"ך היא בטח יודעת". ניסיתי להרגיע אותה.
המורה לתנ"ך לא ידעה והבטיחה לבדוק בקונקורדנציה.
"בקונקו… מה?…"
"אני אלך לספריה ואבדוק, בנות". כך המורה.
כעבור מספר ימים המורה קראה לשתינו והודתה שלהפתעתה השם בלה אינו מופיע בתנ"ך.
"אולי אני טועה", התנצלה, "אבל לא מצאתי שם כזה בתנ"ך כולו".
"הספקת לחפש בתנ"ך כולו?" התפלאה בלה.
"לא, חייכה המורה, "חיפשתי בקונקו…" ושוב אמרה את המלה הארוכה ההיא,
" מצאתי את השם בילהה אבל לא מצאתי בלה…"
שתקנו מספר דקות. כל אחת בהרהוריה.
בלה אמרה "אני לא מבינה, למה הגננת החליטה שהשם בלה יותר ישראלי מהשם ביאטריס?…" והוסיפה בטון מריר: "בחיי, נראה לי שהיא  קראה לי על שם איזו סבתא ביילה שלה!!!"
שתינו פרצנו בצחוק, ובלה אמרה "זה לא מצחיק, זה עצוב, יום אחד אחזיר לעצמי את השם ביאטריס".
היא עשתה זאת כמה שנים מאוחר יותר. אבל בינתיים עדיין באותו זמן, אני חזרתי הביתה וסיפרתי להורים מה שקרה. אמא אמרה: "חבל שבלה מרגישה ככה. זה
סיפור לא פשוט כשאתה לא אוהב את השם שלך. ואבא אמר: "את רואה? צדקתי מההתחלה עם השם הזה של בֶּלה! כֶּה בֶּלָה!…"

מלדינו

בּלָה (במלרע)- בלבול מוח, צרה, עקה.
כֶּה בּלָה – איזה בלבול מוח, איזו צרה