כְּדי לְהגיעַ אל הַסַפָּר שלי יֵשׁ לָלכת רָחוֹק, רָחוק. מתחילים ללכת אליו בַּדֶרֶך שֶׁמוליכה גם אל הבית של סבתא, אז בַּהתְחלה תמיד נִדמֶה לי שאני הולך אֵלֶיהָ. אני שֹמֵחַ שעוד מְעט אֶפגושׁ אותה וַאֲסַפּר לה כל מינֵי דברים, למשל שֶׁאני ודני הִשׁלמנו, ושׁאני תורן מאתמול, ושׁאֲחותִי הרגיזה אותי, וזה היה הרבה זמן אחֲרי שאני הִפְסקתי לְהָציק לה, אז זה נִקרא שׁהיא התחילה, וְלמה צועקים תמיד עלי?
הִנֵה הגענו אל חנוּת הירקות שׁל כֹּהֵן, שֶׁאַחֲרֶיהָ צריך לִפְנות אל הרחוב שׁבו גרה סבתא שׁלי, פתאום אני מגלֶה שׁאמא אֵינָה פּוֹנה לָרחוב הזה, אלא מַמְשִׁיכה לָלֶכֶת ישׁר, ואז אני נזכר שאנחנו הולכים אל הַסַפָּר וּמְמַהֵר אחריה.
וְהדרך עוד ארוּכָּה , רואים בה נַחלִיאֵלִי ששותה מִשְׁלוּלִית, סַבְיוֹנִים צְהוּבִּים, ספסל צבוּע בְּאדום ועליו יושב איש שאני לא מכיר, והשמים למעלה תְכוּלִים וּמְסַנְְוְורִים. אוי, במה נתקלתי? בקיר הנמוּך שֶׁעָלָיו טִיפַּסתי כשהלכנו לבקר את רָחֵל, החברה של אמא. ואני מְטַפֵּס עליו שוּב ומבקש מאמא שתיתן לי יד, והולך בִּזְהִירוּת בזהירוּת עד הַקָצֶה, ובקצֶה אמא מחזיקָה בְּכַף יָדִי חזק יותר, ואחת שתיים שלוש וְ- הוֹפּ! – אני קוֹפֵץ.
אני אוֹהֵב לְבַקֵר אצל רָחֵל, יש לה שְׁתי בָּנות קטנות וחמוּדוֹת, וכמעט תמיד היא מְכַבֶּדֶת אותנו בְּשׁוֹקוֹלָדָה וגם בְּבַּמְבָּה וּמַגישָׁה לכל אחד בצַלַחַת נִפרֶדֶת, ולא צריך לָגֶשֶׁת אל השוּלחן בְּכָל רֶגַע וּלְהִסתַכֵּל אם כּוּלם רואים כְּשֶׁלוקחים עוד קצת מֵהכִּיבּוד.
עוד מֵרחוק אני רואֶה את המכונית של רחל בַּחֲנָיָָה, סימן שׁהיא בַּבּית, אבל אמא אֵינָה נִכנֶסֶת
אֵלֶיהָ, ואני כִּמעט שׁואל אותה "לָמָה?" אבל מִיָד נִזכָּר, הֲרֵי אנחנו הולכים אל הַסַפָּר!
"אמא, מָתַי נַגיעַ?" אני שׁואל, כי הנַעַל כבר לוחֶצֶת לי ברגל.
"עוד מעט". עונה אמא.
איזוֹ דרך ארוּכָּה עשֹינו עד לַסַפָּר – דרך של הרבֵּה מַחשָׁבוֹת, דרך של הרבה בִּלבּוּלִים, אבל סוֹף סוף הִגַענוּ.