איך הציל מלך איטליה את חיי

בשנות הששים והשבעים "לעשות תסרוקת" היה פירושו, לעצב את השיער בצורה של מגדל חלול המתנוסס על הראש. כלומר לכלוא כמה שיותר אוויר בתוך השיער , וכך להשיג נפח רב. ככל שהמגדל היה גבוה יותר כך הוא נחשב יפה ומכובד יותר. התחלת התהליך בחפיפה עם שמפו "דרמפון" הזכור לטוב, המשכו בגלגול קווצות שיער רטובות סביב רולים דוקרניים, הצמדת  הרולים לראש בעזרת קיסמי פלסטיק צבעוניים, ייבוש השיער כך שעם הוצאת הרולים יהיה הראש כולו זרוע גלגלי שיער מלאי אוויר, וסופו ב"ניפוח" השיער בעזרת מסרק צפוף, מיוחד, שקצהו המחודד נתחב מדי פעם מתחת לשיער  כדי להגביהו מעלה עוד ועוד.
 כל אחד מן השלבים דרש את הכבוד המגיע לו, ויכול היה להיעשות בדרכים שונות. למשל, מלאכת הייבוש, יכלה להיות "פסיבית בסגנון עממי". כלומר בעלת הרולים ישבה בחצר עם שכנות, תפארתה על ראשה, ותוך כדי שיחה ופיצוח גרעינים ציפתה שקרני השמש יעשו את העבודה.

המלאכה יכלה להיעשות גם בדרך יותר אלגנטית של ייבוש בבית בעזרת פֶן. לנו היה פֶן מתכת כבד, שְֹבע ימים ונפילות שידיתו החבוטה הייתה חבושה בסרט דביק. הנפת הפֶן הזה מעל הראש במשך זמן ממושך הצריכה שרירי זרוע  חסונים במיוחד , ומכיוון שאלו חסרו לנו, היינו אחותי, אמא ואני נעזרות זו בעזרתה של זו. בכלל, אפשר לומר שתהליך עשיית תסרוקת היה גיבושון חברתי, כי גם את הרולים לא יכולנו להתקין על ראשינו ללא עזרה.
אמא ניסתה פעם להעביר את רוע הגזרה ורכשה כובע פלסטיק מתנפח ובו פתח מיוחד שממנו השתלשל צינור תואם שהתחבר אל הפן, וכך האוויר החם שבקע ממכונת הייבוש הגיע אל הראש שבכובע אוטוסטראדה, ללא מגע יד אדם.

זה נשמע טוב, אבל כבר בשימוש הראשון הסתבר לנו שלמשתמשת בכובע הפלאים אסור לזוז. כל תזוזה גררה עימה את הכובע, את הצינור ואת הפֶן הכבד  והחם שהיה מונח על השולחן. אוףףףף!!!
מהר מאוד חזרנו אל הדרך הישנה של היעזרות בזולת. והזולת, כאמור  אמי או אחותי, הן גם אלו שניפחו את שערותי ועיצבו את המגדל. והן אלו שלאות סיום הציבו תלתל חצוף על מצחי ופקדו עלי לעצום את עיני כדי שירססו את ראשי ואת המגדל כולו בספריי שיקשה את שערותי לנצח בן שבוע בערך.
כל התהליך הזה היה טוב ויפה כל עוד מדובר בימי שישי רגילים. אבל כשהיה אירוע כמו "בַּרְמִיסְבָ'ה"(בר מיצווה) או "בּוֹדָה", (חתונה) היינו משריינות את התאריך אצל "ליזיקה" הספרית, ואחר כך אחותי ואני היינו מטילות מטבע לקבוע מי תהיה שנייה בתור (אחרי אמא) ומי שלישית, כי "להיות שלישית" היה פירושו לחפוף שיער כשכבר אין מספיק מים חמים, ולעבור טיפול תסרוקת תחת ידיה של ליזיקה כשהיא קצת פחות סבלנית , וקצת יותר מכאיבה בתנועות משיכה מהירות של השיער הסובב את הרולים, ובנעיצת הרולים וקיסמיהם בפדחת הקורבן מרוב חיפזון, ובעיקר כשעדיין יש מספיק רולים "גדולים", "בינוניים" ו"קטנים", על פי הצורך בדוגמה שליזיקה מתכננת. כי זאת עליכם לדעת "הדוגמה" המורכבת של התיסרוקת שליזיקה עשתה הייתה שם דבר. היא הייתה  הספציאליטה שלה! ליזיקה הצליחה להעמיד על ראשי הלקוחות צורות מצורות שונות: עלים, פרחים, גלים, שמיניות , ואפילו מגן דוד פטריוטי. לעתים הוסיפה לתסרוקות סרטים, שנצים או חפצים קטנים שהפכו אותן ליצירות קינטיות המתנועעות לפי תנודות הראש הנושא אותן, ומתעלם באלגנטיות מכובדן.
מוסכם היה על כולם, שליזיקה מקצועית בתחומה. היא גם מעולם לא שכחה לבדוק לפני תחילת העבודה איזה בגד תלבש הלקוחה באירוע,
ואם פתח השמלה החגיגית או החולצה החגיגית היה קטן מדי, הייתה ליזיקה פוסקת בקשיחות: " נוֹ בָ'ה אֶנְטְרָאר! "(לא ייכנס!)
ומורה לבעלת התסרוקת העתידית ללבוש את הבגד החגיגי לפני עשיית התיסרוקת, כי אחרי שהתסרוקת תעמוד במלוא תיפארתה "השמלה לא תיכנס". כלומר כל ניסיון לדחוף את התסרוקת מבעד לפתח השמלה, יגרום את הרס המגדל חס ושלום. ליזיקה שראתה את אחריותה לתיסרוקת תקפה לכל שעות האירוע לא הסכימה שיהרסו אותה גם לאחר לכתה אל ביתה. היא הייתה אומרת "כל תיסרוקת היא רִיקְלָמָה (פירסום) בשבילי". היא ראתה בנו פירסומת מהלכת, ואכן, כמעט אחרי כל אירוע הגיעו אליה קליינטיות חדשות…
ביום הבּודה של "קלרה דוּלְסֶי" (מרקחת מתוקה), ליזיקה עשתה תסרוקת לאמא, עשתה תיסרוקת לאחותי, ובסוף הגיעה אלי.
"מה תלבשי לַבּוֹדָה,אִיזִ'יקָה?"(ילדה)
הראיתי לה את השמלה החגיגית החדשה שלה צווארון סיני חמוד.
ליזיקה מדדה את פתח החולצה בעיניים מקצועיות, העריכה את נפח ראשי פלוס המגדל העתידי  ופסקה: "נוֹ בָ'ה אֶנְטְרָאר! דֶב'יס דֶי ביסְטִירטֶה אַנְטיס! "(את חייבת ללבוש לפני …)כלומר חייבת ללבוש לפני עשיית התיסרוקת!
אז לבשתי, מלווה במבטה של אמא המורה באלם קול מהדהד: "תיזהרי…לאט לאט…" וזאת עליכם לדעת השמלה עם הצווארון הסיני הייתה מהודרת מאד, עשויה מבד משי עדין, והצווארון לא רק שמעצם טבעו הסיני עמד זקוף כחייל במסדר, אלא שאמא אף גיהצה אותו בערב הקודם עם קְרוֹכְמַל (עמילן) שבּוּשל במיוחד בשבילו. גם  כפתור קטן מיוחד היה לו לרכיסה. כזה שהיה עשוי מבד השימלה! אמא הסבירה לי שכך זה אלגנטי ביותר! בשביל להכין את הכפתור אמא מילטה מתחת ידיה של אלגרה השַֹאסְטְרָה (התופרת) פיסת בד, נסעה לשוק הכרמל אל ז'לדטי החייט, שבין יתר עיסוקיו היה  מצפה כפתורי מתכת בבד בהזמנה לפי דרישת הלקוחה. והוא הכין לה שני כפתורים. אחד רזרבה פָּארָה קִי סִי טוֹפּי (שיהיה, על כל מקרה) שהוכנס לכספת שבארון, ואחר שנתפר בעדינות אל הצווארון הסיני כך שהצמיד אותו אל צווארי, ואפילו קצת חנק. מה לא עושים בשביל טיפת אלגנטיות?

איני יודעת אם העדינות בה תפרה אמא את הכפתור לבגד הייתה רבה מדי, או שתנועותיה של ליזיקה כבר היו מהירות וקצרות רוח מדי , (אני הייתי מספר שלוש אצלה באותו יום) אבל…. לקראת סוף העבודה של ליזיקה, כשהמגדל שעל ראשי זכה לישורת אחרונה, הרגשתי לפתע שהצווארון הסיני אינו עוד צמוד אל צווארי ומציק אלא שהוא מרקד חופשי ומאושר…
באותו רגע קראה אמא בקול: "הכפתור נפל!" התכופפה, הרימה מהריצפה כתם צבעוני, רצה אל החדר השני וחזרה במהירות עם חוט ומחט.
"תורידי את השמלה", הורתה לי, "צריך לתפור את הכפתור".
"לא!!!" הזדעקה ליזיקה. " בבחינת 'על גופתי המתה'!
"אִיסְטָאס לוֹקָה? (את משוגעת?) אם היא תנסה להוריד את הבגד …"
"אבל היא חייבת!" כך אמא "אני לא יכולה לתפור עליה! את יודעת שאסור!" היה ידוע לכל שאסור לתפור בגד "על הגוף", כלומר בשעה שלובשים אותו. לא כפתור שנתלש, לא תפר שנפרם, כלום. ולא רק זה אלא שגם אסור לגהץ בגד כשהוא על הגוף. כאשר התגלה בבגד קמט נוראי, גם אם מיהרנו מאוד , אמא הכריחה להוריד את הבגד כדי לעשות את הדרוש.
פעם כשנראה לי ממש לא הגיוני לפשוט את הבגד, שאלתי את אמא לסיבת הדבר, היא החזירה אלי מבט מבוהל וענתה בקצרה: "ככה! אסור!" ואני שמעתי בקולה שזה אחד מהמקרים של:
מִיז'וֹר איס קי נוֹ סיפַּאס! – (עדיף שלא תדעי) ומאז הסתקרנתי עוד יותר לשמוע את התשובה…
עמדנו אמא, אחותי אני וליזיקה ובהינו זו בזו. מה יהיה? הרי לא אלך לַבּוֹדָה עם צווארון סיני שאינו עשוי כהלכה…אבל אי אפשר להוריד את הבגד, הוא יהרוס את התיסרוקת…
הייתה זו ליזיקה שהתעשתה ראשונה ,  "יש מה לעשות!", הודיעה נחרצות לאמא. אמא שלא נולדה בבית לדינואי, אלא רק הצטרפה אליו כאישה נשואה, התייחסה בכבוד רב אל כל בעלי "ידע מבית" כאלו שגדלו על ברכי התרבות הזו, וליזיקה ביניהם.
"מה יש לעשות?" שאלה אמא בקול רפה ושלושתנו תלינו בליזיקה עיניים מלאות תקווה.
"תני את החוט והמחט", דרשה ליזיקה, "וגם את הכפתור."
אמא מסרה לה את הנדרש בדחילו וברחימו.
"נוֹ טי אסְפַּאנְטֶס", (אל תפחדי) אמרה ליזיקה לאמא בביטחון מופגן שהרחיק כל ניסיון להביע היסוס, "יוֹ יָה סי קְוַואלוֹ 'סְטוֹ אַזְיֶינְדוֹ."
(אני יודעת מה אני עושה) היא הצמידה את הכפתור אל הצווארון הסיני, והחלה לתפור תוך כדי שהיא לוחשת: קוּזְגוֹ… קוּזְגוֹ… קוּזְגוֹ… ועוד מלים שלא הבנתי…. וכך מילמלה שוב ושוב עד שסיימה את מלאכת התפירה כולה, התכופפה אל עורפי וגזרה את החוט בשיניה.
"אוֹרַאס בּוּאינַאס" (בשעה טובה) ברכה ליזיקה "עכשיו הכל בסדר".
אמא עדיין הייתה בהלם, ואני החלטתי לנצל את ההזדמנות ושאלתי את ליזיקה:"תגידי, למה אסור לתפור כשהבגד על הגוף?" היא גיחכה ואמרה: " אִיזִ'יקָה , את עוד צעירה אִי נוֹ סַאב'יס.. (אינך יודעת…)
תופרים ומסדרים על הגוף, סוֹלוֹ מוּרְטָאז'ה (רק תכריכים)".
"מה זה?"
"הבגד של המתים, לוֹנְג'י דֶה מוּזוֹטְרוֹס! (לא עלינו) אמא שלך פחדה שאם היא תתפור את הכפתור עלייך, זה יהיה קללה בשבילך. אינְטֶינְדִיטֶס?" (הבנת?)
הבטתי באמא ,היא ירקה לצד בחשאי שלוש פעמים. טפו…טפו…טפו…
'שטויות! אלו רק אמונות טפלות', חשבתי לעצמי ברגע הראשון, אבל ברגע השני נבהלתי. 'אולי יש בזה משהו?….עד היום נמנענו מלתפור בגד שעל הגוף, והכל היה בסדר, אבל מי יודע מה יהיה עכשיו?…'
ליזיקה הביטה במבע פני המשתנה ואמרה: "אל תדאגי. עשיתי בדיוק כל מה שצריך נגד זה. לא שמעת שכל הזמן שתפרתי אמרתי משהו שמרחיק את הקללה?"
"שמעתי משהו…אבל לא הבנתי…מה אמרת?"
אמרתי ככה: " קוּזְגו…ֹ קוּזְגוֹ… קוּזְגוֹ…סוֹבְרֵי לָה קָבֵסָה דִיל רֵֵיי אִיטַלִיָאנוֹ".
"מה זה, לחש קסמים נגד מכשפות?" גיחכתי, " מה זה אומר?"
"זה אומר שהקללה לא תבוא עלייך, היא תבוא על הראש של מלך איטליה."
"מלך איטליה?" פרצתי בצחוק משוחרר. "למה דווקא הוא?"
"אַנְסִינָה איס!"(ככה זה)  ענתה לי. "ככה סבתא שלי לימדה אותי".
"וזה עובד?"
"בטח. זה תמיד עובד."
אז כמו שאתם רואים זה עבד.
וכך הציל מלך איטליה את חיי.

הערות

תודה ליהודה צבי בעל הידע הבלתי נדלה בשפת הלדינו ובתרבותה,
שהעשיר את ידיעותי בנושא אמונה זו לפיה :

אסור לתפור אפילו כפתור על בגד בו בזמן שאדם לבוש בו.

זה עלול לגרום לעלילה כלפיו שתפרו "על גופו".

 אם בכל זאת יש, משם מה הכרח לתפור על גבי בגד שאדם לבוש בו,

אזי יש למצוא "קרבן" ולהעביר את העלילה הצפויה אל אחד המלכים

הגויים. (ה"פופולרי" מכולם היה צרפת, בנו או בתו).

ובכן, יש לומר את הלחש הבא:

Ensima de ken kuzgo,

ensima del ijo/ija del rey de Fransia.

Ma, tu ke tengas sus bienes’',

i el ke tenga tus ansia.

Asi ke esto no es vedra,

el Dio ke te guadre de aftira.

על גבי מי שאני תופרת,

זה על בנו/בתו של מלך צרפת.

אבל, לך יהיו כל נכסי המלך,

ואילו לו יהיו כל סבלותיך וחרדותיך.

כך שכל זה אינו אמת,

אלוהים ישמרך מכל עלילה.

מלדינו

בַּרְמִיסְבָ'ה – בר מיצווה
בּוֹדָה – חתונה
נוֹ בָ'ה אֶנְטְרָאר -לא ייכנס
דוּלְסֶי- מרקחה מתוקה
אִיזִ'יקָה ילדה קטנה
דֶבס דֶה ביסְטִירטֶה אַנְטֶס -את חייבת ללבוש לפני …
השַֹאסְטְרָה –התופרת
פָּארָה קִי סִי טוֹפּי-על כל מקרה
אִיסְטָאס לוֹקָה –את משוגעת
 מִיז'וֹר איס קי נוֹ סיפַּאס! –עדיף שלא תדעי
נוֹ טי אסְפַּאנְטֶס, – אל תפחדי
יוֹ יָה סי קְוַואלוֹ סְטוֹ אַזְיֶינְדוֹ.- אני יודעת מה אני עושה
אוֹרַאס בּוּאינַאס – בשעה טובה
אִי נוֹ סַאביס.. – ואינך יודעת..
סוֹלוֹ מוּרְטָאז'ה רק תכריכים
אֶנְטֶנְדִיטֶס- הבנת
קוּזְגוֹ …קוּזְגוֹ… קוּזְגו..ֹ.סוֹבְרֵי לָה קָבֵסָה דִיל רֵֵיי אִיטַלִיָאנוֹ – תופרת…תופרת…תופרת…
יחול על ראש מלך איטליה.
אַנְסִינָה אֶס- ככה זה