טְיֶמְפּוֹדֶמִירֵֵֵנְגֶ'נַס*
מאת שרה שלום
לייזר השמן ואחיו רובן גרו בלבנדה 1 א' בקומה מתחתינו. לעתים קרובות שמענו אותם מתווכחים. לייזר היה הקולני, העצבני, ורובן היה המרגיע, השקט. לייזר עבד במוסך של אחיו ביפו, ובכל בוקר הם נסעו יחד לעבודה בפורד האפור של רובן. רובן סיפר לאבא שלי שלייזר עובד אצלו כי
אין מעסיק אחר שמוכן להעסיק אותו ולסבול את צעקותיו והתפרצויותיו. לייזר רב עם כולם.
בכל שנה בסביבות חג השבועות היה לייזר השמן פורץ בזעקות שבר, מזנק מדירתו שבקומה השלישית גומע את המדרגות בקפיצות גדולות, ודוהר מן הבניין אל הרחוב.
לייזר היה רץ במהירות, ידיו ורגליו המקרטעות היו פושטות מגופו במשיכות עזות מכנסיים וחולצה, תחתונים וגופיה, והוא זורקם מאחורי גבו בקוצר רוח. כאשר היה לייזר מגיע אל העיקול של רחוב לוינסקי כבר היה גופו בדרך כלל עירום כביום היוולדו. ילדי הרחוב היו מסתכלים אחריו צוהלים ושמחים, ואחר כך מחליפים ביניהם מבטי זימה. המבוגרים היו מלווים אותו במבטיהם, חלקם מצקצקים בלשונם, חלקם יורקים לצד שלוש פעמים, ואחרים מחפשים חפץ קרוב עשוי עץ להקיש עליו. היו כאלו שליתר בטחון, עשו את שלוש הפעולות הללו בזו אחר זו.
זמן רב לאחר שנעלם לייזר מן העין, עדיין היו הצרחות שבקעו מחזהו מרטיטות את האוויר. הן הדהדו באזנינו עד שהיה רובן נזעק לרוץ אחריו ומחזירו אל דירתם שמתחת לדירתנו.
אבי היה שומע את לייזר מיד עם היוולד הצרחות הראשונות. הוא היה מפסיק את מעשיו, מקשיב, ומסנן מפיו ברחמים את השם הארוך ארוך של המחלה הנוראית ממנה סבל לייזר. אבא היה אומר: "טְיֶמְפּוֹדֶמִירֵנְגֶ'נַס". מניד ראשו מצד לצד ומבטו דאוג.
בדרך כלל לא היה אבא מן הדואגים, ולנוכח תגובתו זו הייתי מאפשרת לחרדה שבי לעלות על גדותיה ולהציף את כולי. אם אבא דואג סימן שהמחלה הזאת נוראית. אולי היא מדבקת? אולי גם לי יהיה
"טְיֶמְפּוֹדֶדֶדֶ…" כזה? או לאבא שלי? או לאמא שלי? או לאחותי?
אולי גם אנחנו נרצה לרוץ עירומים ברחוב? איזו בושה!
בכל קיץ הייתי יורדת ועולה במדרגות הבניין בלי לגעת בדבר, לא במעקה, לא בקירות, לא רגליים יחפות על מדרגות. פחדתי להידבק מחיידקי
הטְיֶמְפּוֹדֶמִירֵנְגֶ'נַס של לייזר, אבל עד החורף זה היה עובר.
מלדינו
*טְיֶמְפּוֹ דֶה מִירֵנְגֶ'נַס =תקופת החצילים
תקופת החום שבה החצילים מבשילים, ויש אומרים כי בתקופה זו בעלי העצבים החלשים מאבדים את שליטתם ואת שפיותם.