לָה בֵּרָכָה דֶה לָה קָאזָה (הברכה של הבית)
מאת שרה שלום
דוד פֶּפּוֹ היה החבר הכי טוב של אבא שלי. הוא לא היה אח של אבא, ולא אח של אמא, אחותי ואני קראנו לו דוד כי כך קראנו לכל החברים של ההורים. לא היו לנו דוד ודודה אמיתיים. כולם מתו בשואה יחד עם סבא וסבתא. אבל סבא וסבתא לא היו לנו בכלל.
דוד פפו עבד כסבל ברכבת ישראל. כנראה שבשנות החמישים של המאה שעברה הייתה רכבת משאות שהובילה קמח, אורז, וסוכר בשקים.
מנין אני יודעת זאת?
לפי שדוד פפו היה מפריש לביתו מן השקים, ומטשטש עקבותיו, וגם מפריש לביתנו מן השקים ומבקש מאמא לטשטש עקבותיו. שאם במקרה יבחינו בעלי השקים בדבר הגניבה, ויתחקו אחר דוד פפו וחבריו, לא יהיו בידיהם הוכחות למעשיהם.
זו הסיבה שאמא תפרה שקיות מבד ערבי, השחילה בכל אחת מהן חוט, לתוכן שפכה את תכולת השקים שהביא דוד פפו, משכה בחוטים לסגרן, וטמנה אותן עמוק בארון.
את השקים האפורים, שעליהם התנוססה חותמת הרכבת, החזירה לדוד פפו.
כשגברה מועקת שנות הצנע, הביא דוד פפו משקיו גם להורי לאה אשתו, וביקש מהם לא לגלות את הדבר, ולאחיה הנשוי לא הביא כי חשש שיסגיר את סודו. הייתה אשתו לוקחת משקיה סוכר, קמח ואורז ומוסרת לאחיה בחשאי. ראה דוד פפו שהשקים בביתו הולכים ומתמעטים בקצב גדול מדי, וכעס על אשתו כעס גדול.
"למי את נותנת מהאורז, מהסוכר ומהקמח?" שאל אותה.
נאלצה אשתו להודות כי מסרה לאחיה.
"סְטַאס קִיטַאנְדוֹ לָה בֵּרָכָה דֶה לָה קָאזָה"*, צעק עליה. "את מוציאה את הברכה מהבית. זה אסור. גם לפי דין תורה זה אסור." דוד פפו הוא שקבע בביתו מהו דין תורה.
פעמים רבות כעס דוד פפו על אשתו, צעק עליה, רב איתה, ואולי אף היכה אותה.
יום אחד באה אליו ודרישה בפיה: "אתה אומר שאני טיפשה ולא מתאימה לך, קורא לי
"בּוֹבָה דֶל דְיוֹ"**. לי נמאס לבשל לך,לכבס, לגהץ, וכל הזמן לשמוע צעקות. בוא נתגרש".
חמתו עלתה באחת.
-"אלו לא מלים שלך". צעק בחרון."מי אמר לך להגיד לי את המלים האלו?"
-"אף אחד לא אמר לי".
-"שקרנית. מי אמר לך?"
התקרב אליה וזעם נוראי בעיניו. והיא הצטמצמה במקומה, הרימה יד להגן על ראשה, כדרכן של נשים מוכות.
-"לא אמרו לי. חשבתי לבד". עיניה מתרוצצות בחוריהן, מבוהלות.
הילדים יצאו מהחדר השני.
-"מה קרה?"
-"לא קרה כלום" ענה בזעף, תחזרו לחדר, ואת לא יוצאת מהבית עד שתגידי לי מי שם את המלים האלו בפה שלך."
אחרי שבועיים הגיע אחיה לביקור.
-"אמא ביקשה לברר למה לאה לא באה לבקר אותה, למה היא לא מתקשרת."
דוד פפו הסתכל בו בשנאה.
-"לאה לא תצא מהבית עד שהיא תספר לי משהו."
-"מה היא צריכה לספר לך?"
-"היא צריכה לספר לי מי אמר לה שתתגרש ממני."
-"והיא לא רוצה לספר?"
-"לא"
-"אני אמרתי לה."
-"אתה?"
-"כן"
-"מתי?"
-"אמרתי לה כשהתקשרה אלי מהטלפון הציבורי."
-"מה אמרת לה?"
-"אמרתי לה שכדאי שתתגרשו. שזה יהיה לטובת שניכם. אני באמת חושב ככה."
-"מה אמרת לה להגיד לי?"
-"אמרתי שתגיד לך שתתגרשו, ושכל אחד יתחיל חיים חדשים."
-"לא. זה לא אתה."
-"למה אתה חושב?"
-"אלו לא המלים שהיא אמרה לי. מישהו שם לה בפה מלים אחרות. לך, לך מפה. תגיד לאמא שלך שלאה תבוא אליה אחרי שתספר לי את האמת."
-"אני לא הולך בלי אחותי."
-"אתה מה? תעוף לי מהעיניים לפני שאני מפרק אותך. "
-"אני אתלונן עליך במשטרה."
-"משטרה? הצחקת אותי. אתה יודע שלמי שהיה במחנות מותר לעשות הכול? אפילו להרוג. אתה יודע שכולנו משוגעים! משוגעים עם רישיון! תיזהר. אפילו בן גוריון אמר את זה."
-"לאה, תתקשרי אלי מהציבורי כשתוכלי", צעק אחיה לכיוון החדר והלך.
אחרי שבועייים נוספים נפטרה אלווירה, השכנה הזקנה.
-"זאת הייתה אלווירה שאמרה לי", גילתה לאה לדוד פפו, "היא פחדה שתדע שזו היא."
-"אלווירה שמה לך את המלים האלו בפה?"
"כן. כשביקרתי אותה בבית חולים."
חשב רגע, כן. זה יכול להיות. המלים האלו מתאימות לאלווירה.
-"את אומרת את זה בגלל שהיא מתה, ואין לי את מי לשאול."
-"לא. בחיי." נזעקה "אתה יכול לשאול את רוחמה, גם היא שמעה שאלווירה אמרה לי."
-"טוב, תצאי",אמר לה.
-"לקרוא לרוחמה?"
-"לא. תלכי להלוויה של אלווירה. תראי איזה עונש היא קיבלה על הדיבורים שלה, ועל ההדרכה שהיא נתנה לך."
כשעמדה ליד דלת הבית אמר לה:"כשתחזרי מההלוויה תתקשרי אל אחיך."
"בשביל מה?" נדרכה.
תגידי לו שלא יבוא לפה יותר. וגם את לא תראי אותו יותר. אני לא מרשה לך. הוא לוקח לנו את "הבֵּרָכָה דֶה לָה קָאזָה".
מלדינו
*סְטַאס קִיטַאנְדוֹ לָה בֵּרָכָה דֶה לָה קָאזָה –את מוציאה את הברכה של הבית
** בּוֹבָה דֶל דְיוֹ – טיפשה מהאל