אבי לא הירבה לספר על ילדותו ונערותו, כמעט ולא הזכיר את אימו האהובה. זיכרה צרב מדי, כאב מדי. אבל פעם כשראינו בחלון ראווה באלנבי מפת שולחן ענקית עשויה תחרה צחורה, יפיפיה, אבא הביט בה ואמר:
– אמא שלי הייתה סורגת הרבה מפות כאלו.
-ספר, אבא, ספר, ביקשתי. אתה אף פעם לא מספר לי על אמא שלך, ואני כל כך רוצה לדעת. אבא סיפר:
-גדלתי בשכונה ענייה. ברחוב שלי היו בתים קטנים, ובכל בית משפחה גדולה עם כמה ילדים. האמהות עבדו קשה כל היום, בישלו, אפו, ניקו, עשו הכל לבד, לא הייתה עוזרת כמו פה. בסוף היום, בשביל לנוח, כל אישה הייתה מוציאה בַּנְקֵטִיקָה ( שרפרף ) יושבת מחוץ לבית שלה, ונחה עם החברות שלה.
-ברחוב?
-כן ברחוב, זה היה רחוב צר… היו רואות אחת את השנייה, ומדברות ושואלות מה בישלת היום? מה עשית? מה חדש? כל אחת ידעה מה הולך אצל השנייה. גם היו מספרות סיפורים, ולפעמים גם שרות.
-שרות ברחוב?
-כן. אבל הן לא ישבו ככה "קוֹן מַאנוֹס קְרוֹזאדַאס" (בידיים שלובות), אבא משלב ידיים ומדגים לי ישיבה בטלנית. גם כשהן נחו הידיים עשו משהו. לא היה כזה דבר לשבת סתם…
-מה הן עשו כשנחו?
-כל מיני עבודות של יד, רקמו, סרגו, תפרו. אמא שלי הייתה מומחית בתחרה, סרגה מפות, מפיות, בכל מיני גוֹדָלים, ובכל מיני דוגמאות. מָארָבִיָה דֶה אֶל דְיוֹ, אוּנָה דוגמה מָאס אֶרְמוֹזָה דֶה לָה אוֹטְרָה. (נהדר (מנפלאות האל) דוגמה אחת יותר יפה מהאחרת)
אני זוכר את זה עד היום.
-מה עשיתם עם כל כך הרבה מפות ומפיות?
-זה לא היה הכל בשבילנו. היא נתנה מתנות! בכלל, חלק גדול ממה שהיא עשתה היה בשביל אָלֶגְרִיָאס (שמחות). כשהיו אָלֶגְרִיָאס כל הנשים עזרו בעבודות שלהן.
-אָלֶגְרִיָאס?
כן. למשל שמעו על כלה שצריכה להתחתן, ואין לה כסף, הנשים היו מחלקות ביניהן את העבודה, היו מכינות לה יחד אַשוּגָאר (נדוניה) חלק תופרות סדינים, כיסויים לשמיכות, לכריות… חלק רוקמות את השמות של הזוג הצעיר, אחרות מכינות לבית החדש מפות, מפיות ועוד כל מיני דברים…כשנולד תינוק היו סורגות לו חליפות, כובעים, גרביים…לבר מצווה היו מכינות לכולם כיפות חדשות… חוץ מזה, היו תופרות וסורגות הרבה בגדים ומוסרות ל"ועד הקהילה" כדי שייתן למשפחות עניות.
-זה יפה מה שהן עשו.
-כן. פעם התנהגו ככה. היו אומרים "כל ישראל אֶרְמָאנוֹס"*, את יודעת מה זה אומר?
-כן. למדנו בבית ספר "כל ישראל אחים". אבל תגיד אבא למה האמהות נפגשו ברחוב? למה לא באחד הבתים ?
אבא הסתכל בי במבט שאומר שכמה שאשתדל אני לעולם לא אבין. הוא ענה:
-אמרתי לך, הבתים היו קֵטָנים קֵטָנים, לא היה מקום, ואחרי רגע קט הוסיף:
אבל הקוֹרָאסוֹנֶס*, הלבבות היו רחבים רחבים, היה בהם מקום לכולם.
סַבְתָּא רוֹזָה שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי
יְשׁוּבָה עַל שְׁרַפְרַף פֶּתַח בֵּיתֵךְ,
חַבְּקִינִי סַבְתָּא אֶל בֵּין גַּלֵּי שָׁדַיִךְ,
אַמְּצִי אוֹתִי אֶל לִבֵּך הָרָחָב.
מַחְלְפוֹת הַזְּמָן רַכּוּתֵךְ,
צְחוֹרָה וַאֲוְרִירִית נִשְׁמָתֵךְ
כַּתַּחְרָה שֶׁבֵּין יָדַיִךְ נִרְקֶמֶת.
רִקְמִי בַּתַּחְרָה אֶת שְׁמֵךְ,
סַבְתָּא רוֹזָה, רִקְמִי יָפְיֵךְ
בִּדְמוּתֵךְ הַפּוֹרַחַת.
הֲטִי רֹאשִׁי אֶל שְׂפָתַיִךְ וְנַשְׁקִינִי,
הִתְגָאִי בִּי לִפְנֵי חֲבֵרוֹתַיִךְ הָרוֹקְמוֹת:
"לָה אִיזָ'ה דֶּה סַבִּיקוֹ קֵרִידוֹ."**
הֵן יָרִימוּ רֹאש מֵעַל רִקְמוֹתֵיהֶן,
יְחַיְּכוּ אֵלַי גַּם בְּעֵינֵיהֶן,
וְיָשׁוּבוּ לְרִקְמָתָן.
וַאֲנִי בּוֹטַחַת בְּאַהֲבָתֵךָ,
נוֹשֵׂאת בְּכוֹתַרְתִּי אֶת אֹדֶם עַלְעָלַיִךְ
אֵלֵךְ לְדַרְכִּי שְׁלֵמָה, וְאֶחֱזוֹר אֵלַיִךְ.
מלדינו:
*רוזה=שושנה,
**"לה איז'ה דה סביקו קרידו"="הבת של סביקו היקר"
יצירה מרגשת
תודה יצחק.
הסיפור שלך הזכיר לי את שכונת ילדותי. הייתה לי חברה – מיכל שסבתא שלה שעלתה מבולגריה הייתה סורגת מפיות מחוט דק ולבן שהיו מכסות כל מסעד של ספה וכורסה וכל שולחן בכל פינות הבית. היה להן גם פסנתר שעליו הייתה מפית סרוגה מלבנית וארוכה. הרבה שנים לא חשבתי על ביתה של חברתי. גם הבית הזה כמו כל הבתים בשכונה שלי היה של שורדי שואה.
תודה כלניתוש על השיתוף.
אני אוהבת את המפיות האלה.
היום כבר לא רואים אותן.
יש בהן משהו משרה שלווה,
אולי רוחה של הסורגת שניזקקה לסבלנות רבה בעבודתה.
גם לסבתא שלי קראו רוזה. אם אבי. היא הגיעה מליטא – הסבתא האשכנזיה שלי. היא הייתה חטובה ואלגנטית ואת כל בגדיה היא הייתה תופרת וסורגת. ממנה יש לי את אהבתי לצבעי הלילך והסגול שנהגה להתלבש בהם והייתה מאוד מאוד יוצאת דופן לזמנה. סבתא רוזה שלי רקמה גובלנים ולא נתנה אף אחד במתנה. ואת המאכלים שהיא בישלה ממש ממש לא אהבתי.
תודה כלניתוש על השיתוף,
אני לא זכיתי להיות נכדה.
אבל זכיתי להיות סבתא.
אני כך שמחה ומודה לך על השיתוף תוך כדי קריאה,
בדיוק לזה התכוונתי בעבודה הענקית שעשיתי על הספר.
להעמיק את החוויה ולהחיל אותה על הרבה אנשים.
מקווה שקוראים נוספים יגיבו על החוויות העולות מן הספר ויעשירו זה את זה.