הצ'ופלו (השריקה) של אבא

פיקניק ב"גן הקופים" ברמת גן  בשנות הששים.
את מי אתם מזהים?

הצ'וּפְלוֹ (השְׁריקה) של אבא
מאת שרה שלום

לפעמים כשאחותי ואני בקשנו מאמא לרדת  לשחק ברחוב, היא הייתה עונה: "אל תרדו עוד מעט אוכלים", או "אל תרדו אני יצטרך את העזרה שלכם". אנחנו ידענו  שהעוד מעט הזה יכול להימשך חצי שעה, שעה ואפילו יותר. ובטוח שאנחנו יכולות בינתיים לרדת. אז בסדר, לא נתחיל לשחק שני דגלים, שהוא משחק  שנמשך הרבה זמן, אבל קלאס קצר או משהו כזה, בטח אפשר להספיק. והיינו מבקשות שוב לרדת וכשתקרא נחזור.
ידענו שאמא חושבת שאין זה מכבודה לצעוק את שמותינו מן הקומה הרביעית בה גרנו אל הרחוב הסואן . והייתה בעיה קטנה בנושא, כי אמהות אחרות כן קראו וצעקו וצרחו עד שהבן יקיר לי הודה שהוא שומע. אבל ידענו שאמא חושבת שהיא לא כזאת. כאשר אבא היה בבית, הוא מיד היה אומר:"דֶשָׁהלָס! אוּן צ'וּפְלוֹ אִיסְטַאן אַכִּי"**("עזבי אותן! שריקה אחת והן כאן").
הצ'וּפְלוֹ של אבא היה ידוע ברחוב ומחוצה לו. זו הייתה שריקה חדה במיוחד, שצפרה באוזן והסתלסלה בתוכה  כמו בורג צורמני. השריקה של אבא הייתה מפלחת את האוויר, ויוצרת מעגלים שהגיעו מהקומה הרביעית בה שכן ביתנו, עד הקצה המרוחק  של  המדרכה הסמוכה לביתנו, עד חנות הירקות של ז'קו מנו שמעבר לכביש , ומן העבר השני עד תחילתו של רחוב סאלמה. כל כך חדה הייתה, שלשומע נדמה  תמיד שבעל השריקה עומד קרוב קרוב, והוא מסב פניו לראות מיהו השורק.
גם אם היינו בתוך בית של חברה באחד הבניינים הסמוכים, מדברות, צוחקות, מאזינות לטרנזיסטור. גם אז, היינו אחותי ואני לפתע זוקפות אוזן 'אבא שורק', והולכות לראות למה קראו לנו.
הייתה פעם אחת שהצ'וּפְלוֹ של אבא היה הכי הכי חשוב, אפשר לומר שהיה גיבור מרכזי באירוע. זה קרה כשהייתי בערך בת עשר. באותן שנים היינו נוהגים ללכת  בקיץ לפיקניק רב משתתפים ב"גן הקופים" שברמת גן. זה היה אחד הגנים היחידים באזור, מוצל בזכות עצי האקליפטוס הרבים  שבו, ומרופד קרקע בזכות עלי השלכת הדקים שנשרו מהם.  ביום המיועד היינו מתקבצים בו הורים וילדים. בדרך כלל האבות היו "פותחין שולחן", פורשים עליו שמיכת צמר שהקלפים אינם מחליקים עליה, ומשחקים רֶמי או פוקר.
האמהות היו מפטפטות, עוקבות אחר הילדים, משרתות את צרכי הכל, וכשהגיעה השעה המתאימה נרתמות יחד להכנת ארוחה משותפת, מציצות זו במטעמיה של זו, וקוראות לגברים להפסיק לזמן קצר את  מלאכת הקודש של משחק הקלפים כדי שנאכל כולנו יחד. "כּוֹמוֹ אוּנָה משפחה "***("כמו משפחה אחת").
אנחנו הילדים היינו משחקים בין העצים משחקי כדור, תחרות "מי מסובב הכי הרבה זמן" בסביבונים  הקטנים שנשרו מענפי האקליפטוס, תופסת, מחבואים, דוּדֶס, נהנים מן המרחב הגדול שאנו, ילדי העיר, כה חסרנו אותו.
בין השאר היינו הולכים גם לגן השעשועים, בו היו שתי נדנדות.
נדנדה אחת פושטית לקטנים, ונדנדה אחת יוקרתית לגדולים שאפשר גם לעמוד בה , ולעשות תנופה עם הברכיים, ולהתנדנד גבוה ורחוק. רבים היו הקופצים על הנדנדות במיוחד על זו של הגדולים,  והתור היה ארוך ומתיש.
באחת הפעמים בהם שהינו בפיקניק ניצלתי את זמן הצהריים שבו כולם היו עסוקים, מי בהכנה, מי כבר באכילה, ורצתי אל הנדנדה הגדולה, בתקווה שהיא תהיה פנויה. ואכן , כשהגעתי אל המקום ראיתי לשמחתי שצדקתי. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שהאזור היה ריק מאדם, והנדנדה – פנויה. טיפסתי עליה במהירות, עמדתי על רף העץ, אחזתי בידי בשרשראות הברזל שמשני צידיה ו…ברגע בו כופפתי שתי ברכי כדי "לקחת תנופה" ולהמריא, הבחנתי בגבר זר יוצא מבין השיחים שמולי, ומכוון צעדיו אלי. מי זה?  מה הוא רוצה? העפתי מבט  סביבי. אין איש. הרגשתי את הנדנדה רועדת תחת רגלי.
האיש התקרב. הבטתי בו חוששת. ידעתי שצריך להיזהר מגברים זרים!
נזהרנו מאלו בים, שהיו צוללים בסביבתנו, הבנות הצעירות, ונוגעים בנו מתחת למים באין מפריע, ולנו אין לאן להימלט אלא לקטוע את השהיה במים ולצאת אל החוף. נזהרנו מאלו רוכבי האופניים שהיו נצמדים אלינו הבנות בכביש הצר החשוך של רחוב סאלאמה בשכונת שפירא , ואנחנו יודעות שאין לנו לאן לברוח, וגם אם נצעק איש לא ישמע.
וגם נזהרנו מאלו באוטובוס שהיו נוהגים להיצמד אלינו "ולדחוף  ידיים" בצפיפות הגדולה, ואנחנו מנסות להתרחק אך אין לאן, ובושה גדולה עוטפת אותנו, ומחנק בגרון, ואנחנו שותקות, ומשום מה מרגישות אשמות…
את כל אלו הכרתי, וידעתי להתרחק מהם ככל האפשר, אבל  כשעמדתי   על הנדנדה והאיש התקרב עם מבט זימה בעיניו, הרגשתי חסרת אונים. חלשה. התיישבתי, ורגלי הקטנות לא הגיעו אל הקרקע,
האיש התקרב, עמד מולי,  ואמר: "איזו ילדה יפה את, איך קוראים לך?" הוא לא חייך. מבט רע עמד בעיניו. פתחתי את פי, ומלה לא נהגתה…
לפתע שמעתי את הצ'ופלו של אבא. ידעתי שאבא נמצא הרחק משם, בין העצים,  והוא שורק לי לבוא לאכול. אבל השריקה נשמעה כמו תמיד, חדה וחזקה וכאילו קרובה מאד, כאילו אבא עומד שם לידינו. איני יודעת מנין צץ הרעיון בראשי, אבל… הבטתי מאחורי גבו של האיש וצעקתי: "הי אבא, תנדנד אותי".
האיש, שהיה בטוח שאבא עומד מאחוריו,  לא חיכה שנייה, לא הסב פניו,  בלי להסס רץ אל בין השיחים  ונעלם.
קפצתי, מעדתי מהנדנדה בהולם לב. הצ'וּפְלוֹ  של אבא נשא אותי אליו, רצתי בעקבות צליליו עוד ועוד, רגליים אחר אזניים, וכאשר הגעתי אל הורי פקו ברכי, נפלתי בזרועות אמי ובכיתי וסיפרתי. הגברים יצאו לחפש אחר האיש. ואני חיכיתי להם דומעת, מוקפת בזרועות המחבקות, מוגנת, ממשיכה לשמוע את צליל הצ'וּפְלוֹ של אבא מהדהד אלי מבין עלי האקליפטוס הדקים.

מלדינו

*צ'וּפְלוֹ- שריקה
**"דֶשָׁהלָס! אוּן צ'וּפְלוֹ אִיסְטַאן אַכִּי" -"עזבי אותן! שריקה אחת והן כאן"
***"כּוֹמוֹ אוּנָה משפחה"- כמו משפחה אחת