אברהם

אברהם

מאת שרה שלום

דודה אלגרה, ולמעשה רוב החברים של הוריי דוברי הלאדינו, החסירו בהגייתם את סופן של המילים. כשנפגשנו שאלו אותי, "איך בבית סֶפֶ-?" כשאכלנו, ביקשו "להוסיף שֶמֶ- לסלט". לעיתים, הם שינו את סופי המילים כשהם מחליפים בין מם סופית לבין נון סופית.

היה מקום בארץ שזכה לשיבוש מיוחד מפיהם, שיבוש שהעניק לו כבוד מלכים. היה זה בית ההבראה בטנטורה שבו בילינו מדי קיץ. הם לא רק השמיטו ממנו את האות הֵא, אלא גם הוסיפו לו סיומת וקראו את שמו בישראל "בית אברם". אף פעם לא הבנתי את סיבת התוספת של המם הסופית. אולי היא נבעה בשל השיר השמח, "אברם אבינו פַּדְרֵה קֵרִידוֹ", אב יקר, שהיה לאחד השירים השגורים בפיהם. אני זוכרת היטב את הפעם שבה שמעתי את דודה אלגרה אומרת את השם אברהם במלואו. ללא תוספת וללא השמטה. אומרת במדויק. עם הרבה כאב.
ולמה בילינו בטנטורה, מדי קיץ?
כי כשאבא עלה לארץ וגויס לצבא, הוא שירת סמוך לחוף הים בנתניה. באחד הימים, כשאבא נכנס לרחוץ בים, סחף אותו גל גדול וערבל אותו לתוכו. אבא, שהיה רגיל לשחייה מהנה בים השקט והנאמן של סלוניקי הופתע ונבהל מאוד. בשארית כוחותיו הצליח לחזור לחוף, ומאז חשש כל ימיו מהים הסוער וההפכפך של ישראל. בהשוואה אליו הזכיר תמיד בגאווה: "אין גלים בים של סלוניקי". מה גדולה הייתה שמחתו כשחברים גילו לו שבים של חוף טנטורה אין גלים והוא "כּוֹמוֹ בסלוניקי". אבא בדק את החוף, ולאחר שעמד בדרישותיו, בילינו כל קיץ "בבית אברם טנטורה". מאז  – שנה בשנה – העסיקה אותי השאלה מה סיבת השינוי הכפול של המילה  "הבראה".
באחת משנות ילדותי, בקיץ, כשבית ההבראה בטנטוּרה נסגר לרגל שיפוצים, יצאנו, אלגרה ובעלה אלברטו, הוריי, אחותי ואני, להינפש ב"בית אברם" כנען שבצפת. חברים יודעי דבר כבר כיוונו אותנו לבקר במפעל הסריגים שליד בית ההבראה, "פּוֹרְמוֹדוֹ (קֵה) אַאִי אֶס מוּי בָּרָטו", כי שם זול מאוד.
הלכנו.
נברנו בין סוודרים ואפודות, שרוול ארוך ושרוול קצר, צבעים ומחירים, כשדודה אלגרה ראתה מולה נער שתווי פניו היו מוכרים לה עד מאוד. מבטה ננעץ בו, והיא קפאה במקומה כמו שכחה זמן ומקום. "אברמיקו," מלמלו שפתיה, וניכר שחולשה גדולה פשטה באיבריה. דודה אלגרה אחזה בזרועו של אלברטו בחוזקה כמחפשת תמיכה, ולחשה בהתרגשות: "'מִירָה! מִירָה! סֵֵמֵַזָ'ה אָה אַבְרָמִיקוֹ מִי סוּבְרִינוֹ… טֵי אַקוֹדְרָס דֵי אֵל?'… תראה, תראה, הוא דומה מאד לאברמיקו, בן דודי, אתה זוכר אותו?" שאלה כמצפה לאישור.
דוד אלברטו עקב אחר מבטה וראה לפניו נער כבן שבע־עשרה רזה ושחום. עיניו סקרו את הבחור בקפידה, כמנסה להיזכר בבן הדוד של אשתו שאותו הכיר לפני שנים, בחיים הקודמים שלפני המלחמה, לפני המחנות. הוא  מצא קווי דמיון.
"'סִי מוּצ'וֹ', כן מאוד," הסכים איתה.
'"דֶמַנְדָה לו', שאל אותו," ביקשה דודה אלגרה הנרגשת.
אלברטו התקרב אל הנער ושאל אותו, "סֵליחה בחור, איך קוראין לךָ?"
הנער הביט בו מופתע. "קוראים לי יוסי," ענה. "למה אתה שואל?"
"אתה דומה מאוד לבן דוד  של אשתי מיוון, מסלוניקי,"  ענה אלברטו והצביע על אלגרה שהתקרבה אליהם.
"אבא שלי מסלוניקי," אמר הנער והביט בדודה שלי בסקרנות.
"איך קוראין לו?" שאל דוד אלברטו.
"לאבא שלי קראו אברהם ארדיטי," ענה הצעיר. אחרי רגע הוסיף בעצב, "הוא נפטר לפני שנתיים,
היכרתם אותו?"
אנחה נפלטה מפיה של דודה אלגרה. היא תרה אחר כיסא. ראיתי אותה מתיישבת בכבדות.
"א-ב-ר-ה-ם   א-ר-ד-י-ט-י." היא חזרה על השם במלואו כפי שיצא מפי הנער הברה אחרי הברה,  "אברם, אברמיקו."
היא המשיכה את דבריה חרישית, "'טודוֹס אִִסְטוֹס אָנְיוֹס סְטוּביטֶס אין יִשְֹרָאֵל אִי יוֹ נו סָבִייָה. מֵי פַּרֵיסְיוֹ קֵי טֵי חְווּאִיטֵיס קוֹן טוֹדוֹס', כל השנים האלה היית בישראל, ואני לא ידעתי, חשבתי שהלכת עם כולם."

חופשת קיץ ב"בית אברם" בטנטורה בשנות הששים.
מימין :הורי חלינה וסבי חגואל ,אני,
אחותי רוזה (שוש דוד), אלגרה
ואלברטו לוי, סמי ובקה פלורנטין