פרופסור שמואל רפאל העומד בראש "המרכז לחקר תרבות הלאדינו באוניברסיטת בר אילן"

כתב על ספרי מילים אלו – יולי 2020 

שמואל רפאל  – "אין גלים בים סלוניקי" – סקירה והמלצה 
ספרה של שרה שלום שווה קריאה, לא בגלל שמדובר כאן בספרות 'גדולה' 'מתוחכמת' שלכתיבתה נדרשו שנים על גבי שנים, אלא-ודווקא-משום העובדה שמדובר באחד המסמכים האותנטיים שקראתי בשנים האחרונות, שמהם משתקפת תמונת העולם של בני הדור השני לניצולי שואה מיוון. שרה שלום כותבת בגובה העיניים. לא מחפשת מילים מתוחכמות, לא מתפתלת מאחורי מבעים מורכבים, ולא כותבת ברובד סמוי שהקורא מתבקש לפענח במלאכת מחקר ספרותי.
שרה שלום כותבת, כפי שהאימהות שלנו הכינו אורז ושעועית. פשוט, נקי, בלי שום תבלין מיותר. היא מספרת בגוף ראשון סיפורים מהלב של הבית היהודי -הספרדי, דובר הלאדינו – הבית שעלה בלהבות הכבשן ונבנה מחדש על גגות תל – אביב. או ליתר דיוק גגות דרום תל אביב.

היא בתם של ניצול שואה מסלוניקי, ושל ניצולת שואה מפולין. צירוף מעניין ולא כל כך נפוץ בקרב הפזורה היהודית-היוונית, שבדרך כלל הקפידה על נישואים תוך קבוצתיים משיקולי מנטליות, שפה, קרבה. אבל דווקא הצמיחה בבית דו קוטבי מלמדת איזה השפעה עצומה הייתה לבית היהודי – היווני. אימא שלה השתלבה בתוך עולם הלאדינו, ואפילו שאבא שלה נהג מדי פעם לפנק את אימא בתקליטי יידיש, הרי שברור מעל לכל ספק שהבית היהודי-הספרדי-היווני הוא זה שעיצב את אישיותה של שרה – זו שהפכה ברבות השנים לאשת חינוך, לאמנית, למשוררת, לסופרת.
עמודי הספר הזה כל כך מוכרים למי שגדל בבית ששלט בו הדפוס היהודי הספרדי היווני.
לילות של עצב לצד לילות של שירה ונגינה פרועה, טיולים זולים בחוף טנטורה עם אבטיח וגבינה מלוחה, ורק 'שהילדים ירגישו משפחה'. ניצולי שואה שהפכו באחת ל'דודים ודודות'. פשטות עממית מלאת תבונה וחכמה. והרבה רוחב לב וכבוד – כבוד של אלה שנולדו להיות נסיכים ונסיכות לצאצאי גירוש ספרד ובגיל ההתבגרות מצאו עצמם נלחמים רגע-רגע ושעה שעה כדי לגנוב פרוסת לחם, כדי לשרוד את המחר.

האנשים ששרה שלום כותבת עליהם, כל כך מוכרים לי, ומרבית המתוארים בספר קישטו באופן כזה או אחר את נוף ילדותי. הוריה הם גם ההורים שלי, אפילו שאנו לא בני אותו שנתון. מפרספקטיבה של כמה עשרות שנים מסתבר שבאיזה שהוא אופן כל ההורים שלנו עבדו על פי קוד מוסכם ובלתי כתוב : מחנכים את הילדים לאהבת אדם, ליושר, להגינות, ללימודים, וחינוך, לחריצות, ולאהבת התא המשפחתי וכיבודו, כבוד ללא פשרות.
"המשפחה קודמת להכול" כך נהג אבי לומר, כך נהג לומר גם אביה של שרה שלום. כך נהגו לומר לכל אחד מהילדים של אלה שיצאו מהלאגר והיו מ(ע)פילים ובאו לארץ ישראל כדי לשכוח את העבר, לחגוג את החיים ולא לוותר על 'חתיכה של גבינה מלוחה וזיתים שגדלו על אדמת יוון.'

שרה שלום עשתה מעשה חשוב, היא תיעדה את דור ההורים, והיא גם תיעדה את הדור שלה-תיעוד שדור הביניים יפיק ממנו תועלת מרובה. תועלת יפיקו גם כל אלה שירצו בעתיד לעסוק במחקר, להבין- לעומק- איזה מחיר כבד שילמנו אנחנו בני הדור השני.

לסיכום: ספר מומלץ לקריאה. לא ספרות 'גדולה' אלא ספרות כנה, פשוטה וכזו שטוב להתוודע אליה, כי אם היא לא תיכתב על ידי שרה ודומותיה ודומיה, אף אחד לא יכיר בחשיבותה.